גם וגם כנראה.

לא מצליחה לנהל את הזמן שלי בצורה נבונה.

לומדת, עובדת,גם משמרות לילה, מתנדבת, תורמת דם, תורמת כסף, נמצאת שם בשביל כל העולם אבל... מה איתי?

כבר גייסתי את האומץ להודות שאין לי כוחות על, גם אם שנים חשבתי שכן.

יש הגשות עכשיו, פעמיים בשבוע, אני בקושי מצליחה לסחוב את הראש מרוב עייפות ושמה לב שאני אפילו מדברת לאט יותר כי הפה לא מצליח להדביק את הקצב של המציאות. 

אני פשוט לא יודעת איך לעשות את זה, לא יודעת איך לעצור את המירוץ או אפילו רק להאט אותו. וגם כשיש לי זמן? לעבוד על פרוייקטים ללימודים או להתאמן... אני פשוט בוהה בסרטוני ספורט או שהמח שלי נוזל על הכרית ו.. הופ, 15:00. ועוד שעה צריך לצאת להתנדבות. או שיש עוד 6 שעות להגשה.

חלום חיי לעשות טיול. אפילו רק ליום אחד. פשוט ללכת ולנשום קצת טבע. אולי זה מה שיאזן קצת את הזמן שמתבזבז.

בינתיים אני נושמת את האוויר של עצמי במסיכה החונקת הזאת ועושה רושם שאני היחידה? 

נמאס לי להיות היחידה. נמאס לי להתנשף ונמאס לי להתעייף.

ובכללי, גוף האדם מרגיש לי לפעמים כמו מכונה מטומטמת. איך אפשר להכניס עוד אנרגיה (מבלי להתחיל עם קוקאין, נניח)?

"דווקא בעיני, זו מכונה גאונית שלא נועדה לשימוש כפי שאנחנו משתמשים בה.. זה כמו שתשתמשי בטאבלט כתחתית לספל."

"רק מציין שאת יפה מאוד ויש לך חיוך יפה"

למה שתציין דבר כזה?

זה הרי לא רלוונטי. אתה טוען שזה אף פעם גם לא היה רלוונטי. שאף פעם לא הרגשת כמוני.

עזוב את זה שאני יודעת שזה חרטא. נניח שאני מאמינה לך. נניח שאני החברה הכי טובה שהייתה לך.

למה, אם כך, התעקשת לפגוע בי?

אנחנו דומים בהרבה דברים אבל אני חכמה יותר ממך.

נולדתי

עם האומץ

להדליק כל גפרור.

הרווחתי

את התבונה

לא לעשות זאת.

זה מצחיק כי אני זו שסירבה להמשיך את ה'חברות' הזו, לכאורה אני זו ש"ברחה", אבל אם נודה באמת?

אתה זה שויתר עליי.

ברחת

מפני שההתמסרות שלך לחושך

גרמה לך

להתעוור מכל אלומת אור

שעשתה את דרכה אליך.

אני הייתי השמש

ואתה לא יכולת

לשאת עוד

בקרניים החמות

שלי.

ולמרות הכל אני מתגעגעת.

מה אתם קוראים עכשיו?