בהכל, בכולם, בהתנהגויות אנושיות. למעשה אני זו שצופה מהצד תמיד, אבל כששואלים אותי מה אני רואה - אז אני כנראה נלחצת.

אני נרגשת לקראת ההתחלה החדשה הזו ועם זאת.. משתוקקת מאוד לשינה מוצלחת, רציפה ונקייה מחרדה על הזמן ש"מתבזבז". אני אוהבת לחלום.

שיר שמפעיל אותי רגשית.

אבל כל מה שאני אגיד זה שאני מזועזעת מהכאוס, מזועזעת מכך שאני מזועזעת ולמען האמת? חושבת לא מעט על האופציה של לעבור הרחק מכאן, למקומות ירוקים וקרים ומלאים בחמלה.

לפני כמה ימים צפיתי בנינג'ה, בנוהל. מעבר לזה שאני מאוד מעורבת רגשית בנינג'ה ויש לי הערכה אדירה לספורט ולאנשים שמשקיעים את הזמן, המחשבה והמאמץ בגוף שלהם, לרוח המפרגנת ולהשפעות החיוביות שיש לתוכנית (פרט לאסי עזר ורותם סלע, סורי אבל נמאס לי מהריכוז העצמי שלהם בפריים טיים בכל פאקינג ערוץ בכל פאקינג עונה בכל פאקינג תוכנית) - יצא לי לחשוב על מתמודד אחד בשם יוסי שליט. שרק מצפייה בו הלב שלי מתרחב. ולמה?

כי נפלה לי ההבנה שהבן אדם הזה חף מציניות. הוא לא זקוק לה. הוא מצא משהו בחיים שלו שמעורר משמעות, דרייב, מוטיבציה ובעיקר? שמחה. הוא לא צריך את השכבה הזו שהפכה לחלק מהדרמטיטיס שלי. ואיזה כיף זה ומפחיד זה, אה? להסתובב בעולם ככה.

לאנשים אחרים שאני מכירה יש שכבות הגנה אחרות. יש מישהי אחת שמרוב שהמח שלה רווי חרדות אני שומעת אותו מזמזם, אבל כדי להקליל - היא צוחקת אחרי כל מילה שנייה שהיא אומרת. ואני? סודקת את הפנים עם חיוך כל כמה שעות.

-"הוא פוחד ממך."

"ובצדק."

אם היה לכם אי בודד משלכם. איך הוא היה נראה?