אל גבו של עור

אבק חובק ונושם

זמן נא וחי בפינות מוכרות.

והיד מרקדת תוך שתיית רצונות

עשן, אדם, עשן

כן אני, לא הייתי, ואם כן -

ממזמן.

זהו ביתו של ספרה

על עלי שלכות

בר סר ותמוה ברצפת עולמים,

שתי רגליים שתולות

חלומות, נבטים.

עשן, אדם, עשן

כן אני, לא הייתי. ואם כן –

מאז חלפו שנים.

אל נתיבו של אור

כך חומקת תפילה

בשלמותו, כאשר זולגת תפאורתו

דמעה אדירה. מסגרת ריקה

הוא בא והולך כבמשרה רעועה, הזמן

עשן, אדם, עשן

כן אני לא הייתי. ואם כן –

ממזמן.

וניצב לעתים בתחילות, בזיקים

עם הזיכרון הדועך,

והעירום המולך;

ומבקש שערים

מן אותם סורגים.

וסורר את דרכו בין דורות, בין ראשים

עם השפיות השותקת

קוממיות מקוללת

הוא מבקש שערים

ואל אנה לשאת דאגה.

עין ועין פרוסות בתקרה

מעולה האבק מן השם ומילה

לחיי עוד אחד-

מעין רגע מולבן

כי אני לא הייתי

שירים ששמעתי בחזור, כי השאפל יצא חזק:

השיר הזה הוא הייפר פנטזיה חשמלית במיטבה

אני עדיין מחכה שהאלבום הזה לא יהיה מחשמל בטרוף וזה לא יוצא לפועל

Long nights where I

I'm wrestling with my head

Obsessing in the daa-aa-a-ark

איזה גרמני יושב בחדר שלו ושומע שיש מכונה שסורקת את פני מאדים, יושב בקלידים

Open a bottle, It's time we celebrate

Who you were. Who you are

We're one and the same

YYEEEAAAHH YEEAAHH

הכביש אורך לנצח

זוכרת כשנשמנו בתוך שקר?

מה שנראה, מה שנחווה

זווית אחרת להסתגר עתה בתוך עצמך

היא האחת, הוא היחיד

סע בכל הגז, או שתעצרי בעד שום דבר

קחי את האמונה, לפח או שתמסגרי ותתלי

תמונת מצב;

כי לחיות ולהתהוות

זה כל מה שיש לנו לעשות, אהובה

עולם לא ערוך ושיטה מוכחת שגויה.

ולשתוק, ולשגות

זה כל מה שנשאר לנו ללמוד

אני בא. יש מה לראות

אבל אם ראית את הכל- זה לא כה רע

זה רק נורא.

לדעתי אני יודע ש"חבל"

אני יודע כשאין טעם, כשהאבל

מתגבר על כל טוב שהיה פעם

יש שקט בגבהות, רק תלכי בחורף

אין שם אדם.

אם לקחת את השקט, איתך

אם ללכת תוך האש ולההפך ללהבה

שר עד מחרתיים

רוקד אל תוך גדולה

רגש בא רק פעמיים, ובפעם השניה

ללכת זה לדעת

כי לחיות ולהתהוות

זה כל מה שיש לנו לעשות, אהובה

עולם לא ערוך ושיטה מוכחת שגויה.

ולשתוק, ולשגות

זה כל מה שנשאר לנו ללמוד

אני בא. יש מה לראות

אבל אם ראית את הכל- זה לא כה רע

זה רק נורא.

על כל פנים, ס"ס, אם את אוהבת בלתזאר את בערך מחוייבת לאהוב את Parcels

הפסלים שבנינו בפאסיביות

עמדתי לייד הרגש.

עם הזמן

הוא עיכל את הבצורת,

ואף סינטז את החושך,

התיישר אל מול הסערה

ושתה. עכשיו

הוא יותר גבוה

מאשר לי הגוף הרשה

רשמו עליו כך:

מינקות ועד הבלאי

צד אחר ההבנה;

בין אם החתיכה שחסרה,

האם היא שבר, שנפל בהלך.

תקווה חצי סולידית

ואם הרגע לא יבוא,

אני עדיין אשב פה.

על כתפו של נהר אנונמי

יד אחת על הארץ, נשענת

האחרת, מסוככת למרחק.

אני מרגיש שלדבר על השירים לחלוטין מזיין את הפואנטה, אבל תפסתי איזה חשק לזה עכשיו. 

עם הראשון אני מנסה להנגיש את המחשבות שלי על איך שלפתח אופי דרך מכאובים, דרך חוויות שליליות סוג של יוצר את היישות הפנימית המקבילה הזאת שניזונה מחוויות שליליות ומשפיעה לאורך ולעומק האדם על איך שהוא גדל בתוך שאר חייו. לפעמים זה גלוי מאוד, לפעמים- צריך להתאמץ כדיי להוציא את זה לאור. 

השני נוגע בשאלה שעלתה אצלי לאחרונה אחרי שביקרה אותנו חברה טובה של מישהי שתופסת את אחד החדרים בדירה כאן לתקופה קצרה, ושיתפה אותנו בחלק מהמסע שלה. השאלה היא מה מצייר את ההבדל בין חיפוש נפשי שעיקרו מסע אחר חיים טובים יותר ללא קשר בהכרח לטראומה, לבין שיקום מחוויה רעה, כלומר- חיפוש אחר משהו שנשבר בהלך. כי עצם מטרת המסע משפיעה עליו מקצה לקצה, חוק המשיכה וכל העסק הזה. אז אם הלכתי כל החיים וחיפשתי לאחות שבר, זה עשוי להיות אחר לגמרי מאשר אם הלכתי כל החיים ונקטתי בפעולות דומות רק עם הראש בכיוון קצת שונה. בגלל זה הגבלתי את עצמי לאכרוסטיכון שקורא "מצבה". לא יודע איך להרגיש לגבי שיטת הכתיבה הזאת. בכל אופן שלושתינו הלכנו לשתות ואז היא והשותף שלי שכבו. בבוקר השותפה השלישית התלוננה שהוא השאיר את הקונדום בחדר שלה, בטון דיבור שמגלה רק אי נחת שגרתית.

תקווה חצי סולידית כי אני לא נוטה להרגיש ככה הרבה. אבל כשכן, כשאני עומד מול האפשרות של להישאר כמה שאני ולא יותר מזה, שלא לאחות את השבר, שלא לפגוש את האהבה שאני יכול לשקוע בה, שלא למצוא חלקה טובה יותר, לפעמים אני מקווה שאוכל להסתפק ברוחניות הנוכחית. פשוט בהאחזות בדברים הקטנים.

אני מחשיב את החיים שלי בלתי מעניינים בעליל, מלבד לחוויה הפנימית. בגלל זה השירים הולכים קדימה והיבט היומן פשוט יושב בצד. אני לא רואה סיבה להתמקד בהתרחשויות הסתמיות של מישהו שבאמת לא חווה ייחודיות או חי בצורה שמלווה את עצמה לסיפורים מעניינים, גם אם תאורתית אני מסוגל לכתוב עליהם טוב. ואם אני עדיין מסוגל לכתוב אני מרגיש קצת פחות מת לגבי זה. למי שעשוי היה לקרוא את כל זה, תודה

חשבתי על השיר הזה במקרה, אתמול. ואז הוא הופיע בשאפל שלי מתוך בערך שבע-מאות שירים ממאגר השירים ששמרתי בספוטיפיי. רמת הכתיבה כאן בעיניי משוגעת, וזה עוד לפני שמגיעים ללחן, עוד לפני שמגיעים לביצוע הווקאלי של עופרה. זה מה שהיה כל כך יעיל בתקופה ההיא ליצירה ישראלית, בהרגשה שלי. כל אחד שם עשה רק את הדבר שהוא התמקצע בו ליצירה, אף אחד לא ניסה לפרוס את עצמו על כל התהליך. מה גם שזה שיר על חייה המסתוריים של אישה בשם נעמה. לרוחות אגל סודי, בהחלט