שרווליי זרועותיי מופשלים מעל לכיור מאוכלס למחצה, שוטף ושוטף תוך הרכנה של ראש ונפש. תוך שכאב פסיכוסומטי מחלחל בעומק האוזן הימנית שלי, מסכים של כתום וסגול צובעים את הרקע לעצי בראש עתיקים ועטורי אבק. לחצים מזדחלים לאחר ההעדר התודעתי שמתרחש בספירלה, החיים האמיתיים מדיי.
***
לחבר שלי יש ידידה טובה מהאוניברסיטה. הוא הבהיר לי שאין ביניהם עניין, ואני שאלתי אותה אם בין שני בני הזוג (הקודם והנוכחי) שלה שזה היה מוביל למשהו אם הייתי ניגש אליה. היא אמרה שהיא לא יודעת, והמשכנו כרגיל בידידות צד ב'. היא מתרפקת כאן על הדירה, ומתקבלת באהבה והומור ואוכל. ועדיין לא ייתכן שלא ארגיש מוחמץ ואכול לראות מישהי בתאורה הכפולה, של חברות מול אינטימיות.
לצורך הבהרה, כי להרגשתי היא חיונית- אני הוא קופיף מן השורה, נכון. אבל אני גם... חוואי. אני מת לטפח, להחזיק, להנשים, לחזק. להכיל. אנרגיות, אם ישנן באמת. וכאלו שעשרות שנים על הארץ הולכות שולל. אתה לא מעביר את זה, אתה פשוט חי עם זה- ככל משיכה חד צדדית, סיפור עתיק יומין. רק בישרא אנחנו מכסים אחוז מרשים מהאוכלוסיה הגברית /m\ אז לאחרונה חזרתי להיות נוטש של 2017, האחד שאומר שאין סיכוי ושהמשחק מכור. שמכריז שהוא הולך להישאר לבד בלבב, פעם אחר פעם, ומחכה שזה ירגיש פחות מרעיל לחשוב ככה. אולי השליחות תחליף את החלל. עד אז, ראיתי סרטון מבאר על העניין הזה מהמין השני, שעזר לי להרגיש לרגע מוצדק בפינה הדגולה של הרווקות שלי:
מה שכן החברים שלי מתלוננים על עודף של חרמנות במהלך תקופות יובש ואני מהצד כולי נעלה כי התמקצעתי בלאונן בחדר שלי כמו אפס, הא לך חצי הכוס הריקה.
***
סיימתי את Subnautica ועברתי למשהו ששיחקתי בימי הפיראטיות; Pillars Of Eternity. כי אני אוהב לקרוא. ביליתי את רוב הזמן שלי בהחלט מחוץ לבסיס, ואני לא עיצבתי את הבסיסים שלי מעבר לדרך הפונקציונלית. עשיתי נסיון אחד עם חדר חקלאי, אבל נגמרו לי החומרים באמצע ופשוט לא הבאתי עוד, הוא נשאר מקורטע עד שעזבתי את הפלנטה על חללית וורודה שקראתי לה באהדה Space Cock. פניתי לתוכי בתהיה ביקורתית; למה אתה לא משקיע בבסיסים שלך, אה? תראה את כל האלה באינטרנים- תבחין אילו קומפלקסים מרהיבים הם עושים מהבסיסים שלהם בSubnautica. המחשבה הראשונה? אנ'לא יצירתי, תעזבו אותי מזה. מחשבה שנייה.. אני אמור לברוח מהכוכב הזה, לא? למה שאשקיע זמן וחומרים במשהו שמפגין כאילו אני רוצה להישאר פה. אני חושב שקוראים לזה Ludonarrative Dissonance, מתי שמנגנון המשחק העיקרי פועל בניגודיות לעלילה הראשית שלו. ככה או ככה המשחק מדהים, ואני אקנה את Below Zero מתישהו בכיף. שמעתי שהוא פחות מפחיד, אבל זה גם ככה לא הפוקוס שלי. תמונה מיער הפטריות שצילמתי בטעות
ראיתי את הבאטמן, Smiling Friends, אני והחברוק קרובים לסיום העונה החמישית של הסופרנוס. צפיתי גם בEncanto של דיסני. נמצא בחצי העונה השניה של חינוך מיני. סיימתי לצפות בMonster, אנימה מלפני שני עשורים שלקח לי שנתיים לצפות בה עד הסוף. Color Out Of Space; סרט שמבוסס על סיפור מעת לובקראפט. צפיתי בhbomberguy מסביר את דעותיו לגבי דאוס אקס כסדרה, ו, זה נמשך שלוש וחצי שעות אז אני מזרים את זה לכאן למרות שזה נמצא בYT. אני הולך לצפות בעונה הראשונה של אופוריה, כי מסתבר שהיא מאוד טובה- ולא בעונה השניה, כי מסתבר שהיא הרבה פחות. מבחינה של אנימות העונה (שמסתיימות כולן בקרוב) סדר ההעדפות שלי השתנה קצת בשבועות האחרונים;
1. Sono Bisque Doll wa Koi Wo Suru
2. Shingeki No Kyojin
3. Ousama Ranking
4. Kimetsu No Yaiba
אחד פשוט גורם לי להרגיש טוב עם עצמי, השני מהווה טרגדיה המונית בהשראת המין האנושי ותחלואותיו, השלישי הוא אתגר סיזיפי למנגנון האמפתיה שלי ודימן סלייר פשוט.... זה סיפור שהוא לא מי יודע מה. כולנו שם בשביל הדמויות והאנימציה, השאר כבר לא כל כך מעניין.
***
אז אני עובד עכשיו. וזה לא מהווה את אתר העקה והקונפליקטים בעבורי שהזה מהווה לאנשים אחרים, אף שאינני קם כל בוקר עם חיוך. אז אין לי מה לדבר על זה, אבל יש לי משהו אחר לנסות להבין, מסלול העיקרון האמפטי שרציתי לבסס כשהייתי בן 14. בזמנו, בחשיבה נעורית בגדול סטנדרתית החלטתי שהכאב שלי ייעודו לשמש נקודת משען לאנשים אחרים. זה נבחן והשתנה כשהבנתי שאני רואה את הגרוע מכל בכולם, זה השתנה גם כשלא הצלחתי בזמנו למצוא עוד טינייג'רס עם בעיות, ביישן ככל שהייתי אז.
וזה היה הפסקול. אבל לאן הלך קו המחשבה הזה, למרות כל המכשולים אליו? בתוך עולם פרגמטי שבו עקרונות מאבדים יותר ויותר נדל"ן בסכם התרבותי של בני האדם, אני חושב שזה הלך למוזיקה. הנער בפנים אומר שאם אנו מסוגלים להרגיש כל רגש הזמין בספקטרום האנושי, וודאי שנוכל לגלות מידה של הזדהות עם רוב צורות ההתבטאות. צורת החשיבה הישנה שלי קיבלה בעיטה בעודה שרועה על הארץ, כשקראתי כיצד הרגשת מכאובו של האחר מהווה לרבות מכשול בנסיון לסייע להם. אבל החוויה האנושית מספיק רחבה ודי מגוונת כך שתמיד יהיה מה לשאול, עם מספיק שטח אחיזה בעבור מוח אחד כדיי לא להאבד בתוך כל זה. כלומר הדפוסים התחתונים שמעליהם מתבססת כל פעולה ומחשבה הם, בגדול, מזמינים להבנה. מוזיקה מקסיקנית, מוזיקה שחורה, מוזיקה המקדמת נרטיב להט"בי, אומנם מספרים עלילה שונה משלי על פני השטח אבל משהו שמה קורא אליי ברמה אחרת של הזדהות. אם זה באמת התחיל איפה שאני חושב, אז אולי זה מספיק מעניין כדיי לדבר על זה.
***
אני חושב אם ראוי לשנות את השם מהבלוג הזה, האשמה שבאה בעקבותיי על כל הסידורים והמערכות שעזבתי עיצב אותי. זה גם גרם לי לתמוך יותר חזק בדברים שהעיקו על החולשות שאני בא איתם. לא נטשתי משהו יחסית הרבה זמן.
***
ירדתי לחצי מינון כדיי לבחון פוטנציאלים חדשים לחידוש והתייצבות רגשית. הרעיון של לשחק ים-יבשה עם סמים משעשע אותי במקצת
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
