פצעתי פרח לצד שביל

שלוקח אל מותי.

והפסיקות בשוליי גורל,

הן תפארת ממלכתו של האדם

כי עמק אש, פוקדת ערך

חרבי ברק מבריקים בחשכה

אני הולך לעבר סוף

ואין כמותו, התמידי ומתמתח

המרווח, התהומי

הסופני המשתבח

ראיתי הלך בעיניים

של חיים אז, בנתיבי

כך סעדנו מבטים.

ונפלו שמיים כידידים

כשבאים רז בזמני,

לצערי, אני הוא זה

והוא אני.

חלום אחיה לי

באויבים

אני הולך לעבר סוף

ואין כמותו, התמידי והמתמתח

המרווח, התהומי

הסופני המשתבח

מצאתי שבר בסלעים

שעדים לכל חיי.

תעלומת הנחווה אז נאבדת-

נהרסת מול הבא.

ואם שכחתי מי הייתי

אין מעולה מכן, סדק. נודע-

יש זוחלים, ובית לגשם

בשברים

ואין-סוף גשם ענקים

מתרפק על נתיבי

עד כי לא שווים עיניי,

כחול עמוק מביא אל שוויון אגדי.

כל אמת ראי הקסם,

בטמיון העולמים

מכל הבא לעבר ערך-

הרוב טובע בשטפים.

אני הולך לעבר סוף

ואין כמותו, התמידי והמתמתח

המרווח, התהומי

הסופני המשתבח.