ועם סודותיי אל השמש,

חלומותיי אל האספלט,

ואין הרוח משיבה לי

רק כמעט, ועוד מעט.

אז הקרביים משוכים

והדם הוא מתייבש

עפעפיים, נתלשים

ועם סודותיי אל השמש,

גם בפניי העננים

חלומותיי נשטפים. והגשם חומצי

זהו יום שגרתי.

הצלעות פרשו הצידה

זרועותיי קפאו מקור

ופגשתי בנכות, של נשמה

ושל שלווה

ועם סודותיי אל השמש,

חולשותיי בינות הכוכבים

וגבי לא כשהיה

והראש, כבד מנשוא

ועורי נסדק כולו, כלא היו גשמים בארץ.

הרגליים מתפרקות,

בחספוסים ונקישות.

תוסס היין, של חיי

מאשכול של חרטות.

לכן, עם מהותי אל נגד שמש

ושקריי במנוס חייהם

הלב, הוא מדמם.

ואז, עם מבטי שטוף האבל

וריאותיי המחוצות

האדם פקוח, וסוף אל סוף:

שתי עיניים,

מסתכלות.

מתישהו, אי שם במהלך העשור הקודם, אני החלטתי לחיות עם זה שכולנו נשגה ונפשל אחד לתוך חייו של השני. אבל כל עוד אנחנו נשמור על שקיפות ועל כנות, שהכל יסתדר עד הסוף.

ובכן מעטים אלו המזדהים עם השקפה שכזאת.

מעטים אף יותר המגלים את הכוח לאכוף אותה.

בימים האלה התבגרתי לתוך שביתת נשק במלחמה על תהילתה

אני מחפש את מי שהבינו לבד