חצי מתים חצי שתויים, כל המוח נוזל להם מעיניים והבגדים כל כך זוהרים והעצים נעים ולמרות שיש עננים הכוכבים בהירים, בהבהבים נוצצים. אתה מרגיש לפתע שאתה לא היחיד בעולם, אתה מבין שהעולם יפה כל כך למרות שהחדר שלך כל כך קטן ועבש וסוגר עליך. בפנים אתה יכול לשמוע קולות הזויים ואנשים חורטים מטפסים על הקירות ונופלים נרצחים מבותרים בשקיות אשפה שיזרקו באותו פח אשמה שתזרוק בו את שלך. אתה גם ככה לא יוצא מהבית, אתה יודע שאתה רוצה לצאת אבל הקירות נמוכים התקרה היא בטון מוצק כי דמי שכירות של חדר ממד יותר זול. כשהייתי קטן אמא שלי חזרה מהעבודה בבבקרים עם אודם מרוח וצבעי מלחמה כחולים-סגולים צהובים על כל מיני איזורים בגוף, כשבאתי היא התעלפה, כשהתעוררה לחשה לי באוזן- “האם הציפור תעדיף להיות כלואה בכלוב או אריזה?” ובדיוק כמו בסרטים הולווידים אני רואה את אמא שלי מתה בזרועותי בצורה הרבה פחות חיננית ממה שאפשר להאמין. את הפרצוף שלה אני לא אשכח בחיים, ואם זה היה חוקי הייתי מעלה לאינסטגרם עם אפקט של כלבה. היא מתה ועכשיו אני לבד. המחשבות שלי נשארות אצלי כי אין קריין שיבוא ויספר לכם על מה שקורה רק אצלי במוח (האומנם?)?
חזרתי להתמש בסמים כל לילה לפני הזריחה, לעיתים הייתי משוטט ברחובות פלורנטין מחפש קצת נחמה באנשים אחרים מרחוק (2 מטר עוד ממקודם) כי אני לא יכול לקרוא את המחשבות שלהם, והם, הם כמעט יכולים. אבל אני חזק מהם אז אין באפשרותם. ואם אין להם יכולת, מה הם כבר יכולים להשיג? לפעמים חברים היו מצטרפים. היינו מבלים במלביה, קונים לימונדה בקיץ וסחלב בחורף, היינו מעשנים עד איבוד הדעת ואוכלים תפוזים כדי לשבש את המוח עוד יותר כפול טריליון מיליון בריליון גוגליון גוגלי גוגו גוגול חוזר הגלגול. קפקא סבל מחרדה והעדיף לזרוק את עצמו בפינה חשוכה, להפוך למפלצת מתועבת עד שהעדיף כבר לוותר על החיים ואביו הקריב עבורו תפוח מרקיב שקשה מספיק כדי להיפטר מהאשמה. משקל הוא שנוי במחלוקת אבל מסת גופי לא תשתנה גם אם אטוס לחלל. שתיים בלילה היא שעה כל כך יפה. האנשים הופכים לצללים שמתפוגגים בצל של דברים אחרים. כמו שמחתרת הקטיפה הזכירה בשיר “שעות נוספות” “אבל אנשים נראים טוב בחושך”. במיוחד כשהם נעלמים לחושך גדול יותר מהחושך שלפני. ובמיוחד כשהם נכנסים לבית השכור והמצחין שהשכירו רק כדי להיות כל מה שהם לא. אם נשווה את תל אביב לירח יהיה אפשר להבין שגם פה קשר לכוח כבידה. אתם לא שוקלים כלום ובכל זאת מרססים צלליות של ילדות משחררות מהכלוב יונים לחופשי, לאן שהן צריכות, רוצות, הביתה. בוב דילן אמר שאף אחד לא חופשי ואפילו הציפורים כלואות לשמיים, צר לי לבאס אותו, אבל עברו כבר כמה שנים מאז המפוחית (כבודה במקומה) והבעיות של אנשים “לק ג'ל, מסיכות, אלכוג'ל” בזמן שהם כלואים בממד מצחין בפלורטין שהתקרה שלו תקרת בטון. אם אקפוץ בקרוב מהחלון תגידו לאמא שלי שציפורים היו בכלובים לפני שנארזו וזאת בכלל לא שאלה מקורית כי מצאתי אותה בפייסבוק תחת משתמש אחר ומוצלח הרבה יותר. אמא שלי אולי ציפור אבל בכל זאת מעדיף להיות כבול לשמיים (יש למישהו כיוון למסטר יהודי?)
ספרי לשיער.
אני לא התגעגעתי אבל tbh crahn, vn,bv ak abv
ולמרות זאת, vgmc kt bgko
בבלוג זה
בכל הבלוגים
