opium for no one

what a trime to be alive!

לפעמים נדמה שהחברה נהיית ליברלית יותר מיום ליום. וגם אני יחד איתה. אני לא מתביישת בדעות שהחזקתי בהן בעבר, והיום אני רואה כמה צרת ראייה הייתי אז. פעם התביישתי, אבל אז הבנתי שככל שאני המתבגרת נראת לעצמי חשוכה ואטומה יותר, כך למדתי יותר על העולם שבו אני חיה והאנשים שמקיפים אותי. ייתכן ובעתיד אחשף למידע חדש שיגרום לי לשנות את דעתי שוב, וזה רק אומר שהתמונה שלי אז תהיה מלאה יותר מזו שאני מחזיקה עכשיו.

באופן כללי, במקום לומר לבן אדם "אני מבינה אותך" או "אני לא מבינה אותך ולכן אתה הזוי, למדתי לומר "אין לי דרך לדעת מה אתה עובר, אבל אני מאמינה לך ומכבדת אותך, ומספיק נהנת מחברתך בשביל לסגל לעצמי את ההרגלים שיעזרו גם לך להנות מחברתי"

כמתמודדת נפש, זו היתה הקלה עבורה עבורי "לצאת מהארון" הפסיכיאטרי. ולמזלי כל גוף שנתקלתי בו (חוץ מהצוות הרפואי שאמור היה לעזור לי לטפל בזה. וול, לא הכל בבת אחת :\ ) הלך לקראתי הרבה יותר ממה שציפיתי. או אפילו רציתי. 

אני מאוד פתוחה בנוגע למצב הנפשי שלי. דבר ראשון, אני כמעט ולא יוצאת מהבית, ככה שזה לא דורש ממני יותר מדי מאמץ. דבר שני, אני מקווה שאני דמות מספיק חיובית בחיים של אנשים בשביל לתת קונטרה לסטיגמה המפחידה בלי להכנס למסע הטפות והסברים. מי ששואל יקבל תשובה בגבולות הטעם הטוב, ועד עכשיו כל הסקרנים כיבדו את הגבול אליו אני מוכנה להחשף. והכי חשוב - אנשים מרגישים בנוח לפנות אלי אם הם מתמודדים עם משהו. לפעמים אני מייעצת על איש מקצוע, אבל לרוב מספיק לשמוע שהם לגיטימים והרגשות שלהם לגיטימים, ומגיע להם להרגיש טוב יותר, אבל הם לא חייבים ולאף אחד אין כפתור בראש שעושה את זה. למרבה האירוניה, האנשים שאומרים "הכל בראש, אם הייתי רואה פסיכיאטר כבר מזמן היו סוגרים אותי במחלקה סגורה חחחחחחחחחחחחחחחחחחח" נפוצים באותה המידה כמו אלה שאין להם עם מי לדבר כי הם מפחדים מהסטיגמה. וזה נורא להיות קלוא בראש של עצמך. גם אם זה לא דיכאון קליני, אבל על אחת כמה וכמה אם כן. 

ולכן לא פלא שאנשים מתייגים אותי בכל מני מימים שקשורים למחלות נפש. ואתמול נתקלתי בזה

ואז המקלדת קראה לי. כי זה הציף בי תערובת של סלידה ומבוכה, ששמורה למצבים המעיקים האלה בהם אנשים מהמחנה "שלי" עושים דברים שאני מרגישה צורך לגנות. כישראלים אני בטוחה שהתחושה מוכרת לכולנו. 

כן, חלקינו מתמודדים עם אתגרים שפוגעים בתפקוד שלנו. גם בתפקוד החברתי. אני, למשל. וכן, אני שמחה להיות חלק מחברה סובלנית, יש לי את המזל ללהתקל פעם אחרי פעם באנשים שמגלים התחשבות יוצאת דופן. כמו הפקידה של משרד הפנים (!) שהעבירה אותי בלי תור בלי שאפילו ביקשתי כי היא ראתה אותי באה עם אוזניות והולכת כמה פעמים בגלל שלשבת שעה במקום מלא באנשים קצת גורם לי לאבד את זה ואני בורחת. והיה לי את המתרגל הנסיך שאישר לי להגיש את העבודות במייל במקום להדפיס, כי פצעתי לעצמי את הפנים כל כך מרוב לחץ שלא יכולתי לצאת מהבית. וראש החוג שלא רק אישר לי לקחת קורס פעם נוספת, אלא גם עידכן את הדודות לשים עלי עין ולוודא שאני עוברת אותו. והדודה הנהדרת, עומרית שמה 3> שהיתה שולחת לי הודעה כל שבוע לשאול מה שלומי ואם היא יכולה להקל עלי. וזה רק מה שחשבתי עליו בשלוף. אני עדיין מתקשה להתנהל באופן משביע רצון, וההתקדמות שלי איטית בטירוף, אבל אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לטפס את דרכי חזרה מהדיכאון בלי הרגישות המדהימה של האנשים הנפלאים האלה.

אבל, וזה אבל גדול. 

הם נותני שירות. ברמה כזו או אחרת, בהעדר מילה טובה יותר. כל אחד מהם מייצג בעיניי את הגוף שהוא משתייך אליו. ההקלות שנתנו לי ניתנו על ידי אנשים נפלאים בגלל הבחירה שלהם ללכת לקראתי, בעצם ניתנו בשם הגופים שהם עובדים בהם. עברתי תור במשרד הפנים. קיבלתי אישור חריג מראש החוג. אני נכנסת למסגרת שיקומית מטעם משרד הבריאות. המזכירה... היא באמת פעלה יותר באופן אישי, אבל עדיין. עם כל האמפתיה שהם הפגינו כלפיי, ההתנהלות בינינו תמיד היתה פורמלית. כי זו החוויה של להתנהל במה שאני קוראת לו "העולם שבחוץ". והעולם שבחוץ, אנחנו כחברה, באמת שואף להכיל ולהקל על מי שזקוק לכך.  אבל זה לא מה שמתואר במים.

מה שזה מתאר זה "תהיו נחמדים אלי למרות שקשה איתי, כי אני בן אדם חולה"

ויש מעט מאוד דברים שמרגיזים אותי יותר מהגישה הזו. כי כאן עובר הגבול בין הפרט לכלל. יש מנגנונים שמותאמים עבור הנורמלי, הנפוץ, ואין שמחה ממני על כך. אבל כשמדובר ביחסי אנוש, אני מקווה לפחות, כל אדם עומד בפני עצמו, ולכן אין מקום לעשות "יוצא מן הכלל".
עשיתי עבודות הגשה עם שותפה דתיה שומרת שבת, וכשמועד ההגשה היה במוצש שפצרתי את ההגשה בשבת והגשתי לבד כדי להרוויח עוד יום. וזה מכובד. כשעוד הייתי מארחת אנשים, שמחתי לבשל לחברים הטבעונים שלי. כשעבדתי בשירות לקוחות היה ברור ומובן שברמדאן משמרת ערב זה להטחן שעה כמעט לבד, כי הם לא אכלו כל היום, ושאם מישהי צריכה בלת"ם להיות עם הילדים אז אני אקח את המשמרת שלה. כל זה במסגרת התחשבות בסיסית. אני גם בשמחה אפרגן ואפנק ואשקיע זמן ומאמץ בשביל חברים מחוץ למסגרת כלשהי. אבל יש דבר אחד שלמדתי לא לעשות, וזה לספוג. ממש לפני חודש כתבתי על חמש הפסילות. ואם התנהגות של מישהו מפריעה לי, אני לא עושה הנחות למאובחנים. אני לא אשפוט, אני גם לא אשפוט בכללי אף אחד. אבל גם אין בכוונתי להשקיע זמן ומשאבים עם אדם שחברתו לא נעימה לי, ועוד להסתיר שהוא מתנהג מסריח? 

עברתי את השלב הזה בחיים שלי, ועברתי אותו עם נורמיז. אני מתנגדת לכל אפליה של כל אדם, אבל שומרת לעצמי את הזכות לברור את המעגל החברתי שלי ולשקף את דעתי על היחס שנותנים לי כאדם פרטי. 

השעה כמעט חצות, אני יושבת על הבר עם סיגריה דלוקה ועושה פרצופים למראה שמולי. המראה מחמיאה, התאורה במועדון מחמיאה, האיפור נראה טוב, ועדיין זה לא זה. 

אני רואה בהשתקפות את אחת הבנות האהובות עלי נכנסת לבר. לא ראיתי אותה בחדר ההלבשה, כנראה היא שוב איחרה. אני מסתובבת לכיוונה

"היי יפה, כיף לראות אותך!" באמת כיף לראות אותה. בדיוק מה שאני צריכה. אני מנסה להקפיא את הבעת הפנים ומסתובבת בחזרה למראה. כן. בול. 

המועדון כמעט ריק, רוב הבנות עוד בחדר, זה הזמן שלי להכנס למוד. כעקרון אפשר כבר לעבוד. או לחזור לחדר לקרוא קצת. או לקחת משקה. טכנית אני יכולה לעשות כל אחד מאלה במהלך כל המשמרת. אני מבינה למה קוראים למקומות עבודה בלי משמעת בית זונות. 

אבל זה לא בית זונות, זה מועדון חשפנות. אז יש כללים. באופן אירוני, הכללים הם לא להפוך את המקום לבית זונות. אסור לעשן סמים, צריך להגיע לפני 11, ואסור שום מגע באיברי מין חשופים. ברצינות, מקפידים על זה כאן. לשמחתי הרבה, יש לציין.

למרבה ההפתעה, זה לא קשה להתחכך בגברים זרים שקצת מגעילים אותי. יש לי הפרעת דה-פרסונליזציה מגיל ההתבגרות, ככה שאני מסודרת.

הרבה יותר קשה לי כשאני לא עם לקוח. לפעמים עוברת שעה שלמה ככה, ואז מתחילות החרדות. מה אם אף אחד לא ירצה אותי? 

כילדה תמיד ריחמתי על חפצים שאף אחד לא רוצה. לא הרשתי לאמא לזרוק קומקום ישן, החבאתי אותו מאחורי הבית ובכיתי יום שלם. אני נזכרת בזה כל הזמן בעבודה, ומזדהה עם אותו הקומקום. 

להיות מוצר זה החלק הקל. לשווק אותו זה האתגר האמיתי.  במלצרות הצלחתי לדחוף ללקוחות מנות שאני אוהבת, אבל למרות הדמיון יש הבדל עצום. אני לא אוהבת את המנה הזו, שאני מציעה ללקוחות. וכל פעם שאני ניגשת ללקוח והוא לא מעוניין, אני אוהבת את המנה הזו קצת פחות. ונהיה קצת יותר קשה לגשת ללקוח הבא.

אני טעם נרכש, קשה להכלה, מוזרה, תמיד אמרו לי את זה. אני הייתי שק חבטות ביסודי, ומטרה לבריונות בחטיבה.

ואז המוזרה המגניבה בצבא, ואז לא הייתי צריכה יותר לתקשר עם אנשים בכוח. ואז בכלל התבודדתי שנה, ואיבדתי את כל הכישורים החברתיים שלי. ועכשיו אני צריכה להתחבב על ידי אנשים שלא הייתי מחליפה איתם מילה בשום סיטואציה אחרת. 

אני לא יודעת להתחבב, בשנים האחרונות בעיקר דיברתי עם אנשים שחיבבו אותי בעצמם, והספקתי לשכוח כמה השאר לא. 

וקשה לי, גם כשאני בשיחה עם לקוח אני נשארת דעתנית. לפעמים אפילו שיפוטית. זה ביג נו-נו במקצוע. יש כאלה שאוהבים את זה שאני חכמה, אבל אף אחד לא אוהב שאני יודעת יותר ממנו על מה שהוא מספר עליו, ומתקנת אותו. צריך להשאר בדמות, תמיד. ואני נוטה לצאת ממנה כשהשיחה זורמת, ולהרגיש כמו במועדון רגיל. שזה נחמד, אבל מאוד לא מקצועי. 

להתאים את הגישה לכל אדם ולשווק לו את עצמי זו יכולת אדירה. תמיד קינאתי במי שמצליח לעשות את זה. מי שהכניסה אותי לחשפנות לא מצליחה להחזיק עבודה נורמלית יותר משבועיים, אבל עברה כל ראיון עבודה בשנתיים שאנחנו מכירות. 

בפגישה הקודמת עם רומן, הוא הביע ספק רציני שאני אעבור ראיון עבודה למשרת היי-טק, למרות שהוא גם אמר שאין לו ספק שיש לי את הכישורים לעבוד טוב. זה היה כואב. 

אני אפילו לא עובדת בשביל הכסף, אני לא עושה כזה כסף טוב שם בינתיים. זה תחום מאוד תחרותי. אני שם בשביל הכישורים החברתיים שהעבודה הזו נותנת. יום אחד אני אגיע לראיון עבודה של גדולים. ומי שישב מולי יהיה גבר, זה כמעט תמיד גבר. והוא יעוף עלי.

2 לפנות בוקר, עשיתי 3 ריקודים והביטחון העצמי שלי בקרשים. אני שוב מסתכלת במראה, מנסה לשחזר את הבעת הפנים "איזה כיף שאת פה".

לא, אני לא מצליחה עדיין. איך אני אמורה לגשת ללקוחות ככה?

"היי! שם בדוי! איפה היית שבוע שעבר? חיפשתי אותך!" הבעת הפנים חזרה. זה לקוח קבוע במועדון, מאוד נחמד וגם קצת מוזר. הוא לוקח ריקודים, כן, אבל זה תמיד מרגיש כמו טיפ, ולא כאילו הוא באמת רוצה לגעת בי. הוא אומר שקשה לו לדבר עם נשים בעולם שבחוץ. מעניין גורם לאנשים להרגיש בנוח עם עובדות תעשיית המין. הרי ברור שאני אהיה נחמדה, גם אם אתה ערס דוחה. זו העבודה. וברור שהבנות מרכלות על כ-ל הלקוחות שהן דיברו איתם. 

"היייי!!!!!!!!!!!!! איזה כיף שהגעת! אני ממש צריכה לשבת עם בן אדם נורמאלי, אתה לא מבין, כל ההזויים עלי היום" 

שקר. אני ממש צריכה לשבת עם מישהו שמחבב אותי. אחד מאלה שעושה את זה בלי מאמץ מיוחד מצידי, כי אני גרועה בזה. יש לו משקפיים אדומות שהוא טוען שרואים דרכן חייזרים, ואני לא יודעת אם הוא מאמין בזה בעצמו. הוא נחמד וכיף לי. ריקוד, ואז עוד אחד (ווהווו!! 100 שקל! איזי מאני!) אני מעמידה פנים שאני קוראת לו בכף היד (תחביב ילדות מטופש, אבל זה מגניב אנשים טיפשים. הוא לא טיפש, אין לי מושג למה הוא משתף פעולה), שותה 2 כוסות משקה (הוא משלם, אני מקבלת 20 שקל על כל קוקטייל שלקוח קונה לי), והוא הולך. אני ניגשת לברמן, בחור מקסים בטירוף.

"שומע? פעם הבאה שיוצא משקה על שם בדוי, אל תשים אלכוהול בבקשה"

יאפ, מספיק לקוח אחד שמתלהב ממני בשביל שאני אהיה בטוחה שיהיו עוד קוקטיילים. כי אני בסדר בסך הכל. חיוך למראה. הפעם אמיתי. 

סורקת את המועדון בחיפוש אחר לקוח "שלי" פוטנציאלי. אני חשפנית גרועה, אז אני מעבירה את המשמרת בשיחות עם החבר הנגרר שלא מבין מה הוא עושה במועדון. הנה אחד עם פירסינג וחולצה עם הדפס. זה סימן טוב, חולצות לוגו פחות בקטע שלי, ולובשי מכופתרות כמעט תמיד נכנסים לשיחות אינטלקטואליות. אם אנחנו בדעות שונות, סביר שאצא שוב מהדמות, וזה לא טוב.

אני ניגשת אליו בהליכה של לביאה שבעה, למרות שהלב דופק חזק. אני יודעת שסירוב אחד וכל הביטחון המזוייף הזה הולך לעזאזל. יש לי ניסיון אחד לסיים את המשמרת הזו בתחושה טובה.

"היוש, החולצה שלך אדירה, בוא נחליף :)" 

הבחור עושה מדיטציות ופעם סחר בסמים קשים. וקנה לי 2 קוקטיילים בזמן שסיפר את זה. קוקטייל עולה יותר מריקוד, ואני מקבלת פחות כסף. אבל אני לא כאן בשביל הכסף, אני כאן בשביל זה. בשביל לבלות ערב עם אנשים שמוכנים לשלם על החברה שלי במקום שאליו אנשים מגיעים להתחרמן. בשביל ללמוד לגרום לאנשים להינות מחברתי מספיק בשביל להיות מוכנים לשלם על זה. בשביל שיחשבו שאני שנונה ומעניינת, ובלי לשים לב ישפכו את כל הסודות שלהם. 

בשביל הגבר האחד והיחיד שאני צריכה. זה שיראיין אותי לעבודה הראשונה כמתכנתת, וממש ירצה שאני אעבוד איתו.

יש לי חתולה חדשה שחברה נאלצה למסור. קוראים לה אליסה והיא מגרגרת