לא למדתי לעמוד על שלי, אפילו לא למדתי לשמור על שלי. אבל למדתי להתרחק.
אני לא מוכנה לקחת את הסיכון שיש בן אדם שאכפת לי ממנו שלא מקבל עזרה שאני יכולה לתת רק כי הוא לא מרגיש בנוח לבקש.
אז אני תמיד מציעה עזרה. אני תמיד מציעה, כי לסרב יותר קל מלבקש. גם כשלא מסתדר לי. במיוחד כשלא מסתדר לי. כי אז אפילו קשה יותר לבקש.
ולפעמים מגיע הרגע, שבו אני כבר מרגישה שאני נותנת לבן אדם יותר ממה שהייתי נותנת לעצמי בסיטואציה סימטרית. ונראה כאילו הבן אדם משקיע יותר מאמץ בלהראות נבוך מאשר להפסיק להעזר בי.
ואז, הו אז אני מסמנת לי בראש פסילה אחת.
לכל אדם בחיים שלי יש חמש פסילות.
ואחרי החמישית אני חותכת בלי להסביר. כי אני לא רוצה לפרט על המונה שבראש שלי.
וממשיכה די בקלות, אני כבר מזמן לא מתחרטת על אנשים שלא נמצאים יותר בחיים שלי. זו כמעט תמיד הקלה עבורי, לאבד אנשים.
תלמדו לסרב לעזרה שאתם לא צריכים, אם אתם לא רוצים לאבד את החברה הכי טובה שלא ידעתם שיש לכם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability
