נראה שיש לי חוב לטניה של העתיד. זו שהולכת לטפל בכל הבלאגן שאני מזניחה בחיים שלי. ולכל הפחות לתעד אותו כדי שלא יהיו עוד חורים באוטוביוגרפיה שיקשו עלי לאתר את מקורות דפוסי החשיבה שלי. שזה משעשע במידה מסויימת, כי המעט שמצאתי מעיד דווקא על כך שאני מעל עשור בתחושה של שינוי, אבל בפועל נשארתי אותו אדם בגדול. אותו אדם שמעולם לא הרגיש נאהב על ידי אף אחד, והכי פחות על ידי עצמו.
ואני נורא אגוצנטרית. לא אגואיסטית, לא אוהבת את עצמי, אבל מאוד אגוצנטרית.
כרגע אני בניסיון למחוק ממערכת השיקולים שלי את המונח "מגיע". כי לא נראה שמגיע לי משהו, וזה לא מקדם אותי לשום מקום.
מקדם זה שיקול טוב. הוא גם מבוסס עצמי, ולא פידבק. יכולה זה שיקול נפלא, הרבה פעמים גם מכריע. בינתיים. עובדת על לקדם את עצמי במטרה לצמצם את ההשפעה של "יכולה"
מוקד שליטה בחיים שלי זה טוב. זה שהוא תמיד היה בידיי זה ברור, העובדה שמעולם לא הרגשתי ככה באמת הפכה אותי לקורבן נצחי. הפעם של עצמי. די כולם בצד שלי עכשיו. כל מי שאני מעניינת אותו, לפחות.
אני לא קורבן לבריונות. אני נרשמתי אתמול חזרה ללימודים, ויש לי את כל העדויות לכך שעם כמה שלמערכת האקדמית יש דרישות, הן הגיוניות, והן ברות השגה, הן מקדמות אותי, ועמידה בהן, המשך עמידה בהן, ישאיר אותי במערכת הכי תומכת שנתקלתי בה באזרחות. וגם עם הצבא היה לי מזל נדיר, כי מעטים האנשים שאני מכירה שהחוויה שלהם אפילו מתקרבת לשלי. מצד שני הייתי במאניה.
אז היתה תקופת התרפקות אדירה. מתוך הרחמים העצמיים צמחה קצת חמלה עצמית. הפכתי למאוד קנאית לאוטונומיה שלי.
ואני בזוגיות עם אדם שהוא פשוט מאוד קנאי. הפעם באמת בזוגיות. לא יודעת אם זו היתה טעות, החלפת הסטטוס כמו תמיד היתה אימפולסיבית לחלוטין.
כאילו יצאה ממני הילדה המודחקת ואמרה "היי, אולי תצליח לאהוב אותי?"
הוא אומר שאוהב. אולי לעולם לא אאמין לזה. אולי זה לעולם לא יהיה נכון. אני כבר לא נוחה כמו שיכולתי להיות פעם
כשעברתי עם ויטלי, לפני שנים, הזדהתי עם המשפט "ילדות טובות נחטפות בגורות, השאר מתבגרות להיות כלבות"
וול, הימור שגוי, טעות שעלתה לי בכניסה מחודשת לשוק הרווקות כשהפסקתי להיות גורה. השלמתי עם הלבד שלי. חשבתי שהשלמתי. אהבתי את החופש, ואני עדיין. אבל מערכת יחסים לא מגבילה אותי בינתיים בתחומים שחשובים לי.
הוא שתלטן, והוא קנאי, והוא הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. ואני אוהבת אותו.
והוא הולך לעזוב, אם לא כי נמאס לי ממני, אז עוד חודשיים כשיבין שגם אם המטרות שלנו משותפות, קצב ההשגה שלהן לא בשליטתי.
אני יכולה לאנוס את עצמי כדי לרצות אותו. המטרות שלנו משותפות. הוא כנראה גם ישמח מספיק בשביל לעזור לי.
ואז כשדרכינו יפרדו כל מה שישאר לי זו התחושה שעשיתי הכל בשבילו, שהפכתי את החיים בשבילו, ועדיין אני לא טובה מספיק. ואם זוגיות היא סיכון שלקחתי, אז התמסרות היא עדיין צעד מסוכן מדי עבורי. זה עולה לי בשנות חיים. עוד שנות חיים. יש אנשים, במדינה שלנו, שבילו בכלא פחות זמן מזה שהדיכאון הגדול נגס ממני. וכשניסיתי לקבל את המקבילה הנפשית לחנינה, זכיתי לשידור חוזר של "אם את לא חולה מספיק למחלקה סגורה, את פשוט בן אדם מעצבן". גם שם ניסיתי להיות בסדר, אגב, ושיתפתי פעולה עם הטיפול. ואולי אני כן חולה מספיק. ואולי אני באמת סתם מעצבנת שלעולם לא תגיע לכלום בגלל אטיטיוד.
וכשאני במחשבות האלה בדיוק, התרחשה השיחה הזו
שזו כמובן היתה בדיחה חסרת טאקט בסך הכל, אבל ההמשך היה ספוג ביקורת על זה שעוד לא הבאתי פסיכיאטר חדש, ואני כבר כמה חודשים לא הייתי אצל הקודם. למה? כי כשאמרתי שצפו לי בבת אחת זכרונות שלא עלו בתודעה מאז שאני בחיפה, ואני נזרקתי למצב מנטלי של הילדה המוכה שמעולם לא באמת הייתי לצערי, הוא שאל אם אני בטוחה שהבנתי נכון את הסיטואציה.
אני שומרת לעצמי את ההודעות האלה, ומקווה שצילומי המסך אנונימיים מספיק בשביל שלא יהוו פגיעה בפרטיות או יתפסו כשיימינג.
אני לא כועסת עליו על זה. אני גם רגילה לצורת הדיבור הזו, וברור לי כמה אכפתיות יש מאחוריה. אבל בהעדר שליטה אבסולוטית על החיים שלי, מדובר רק בהפגנה של מה שנהוג להקרא tough love.
כמה נדפקתי אם רק ככה אני מרגישה אהובה?
ועד כמה אם אפילו ככה אני לא מצליחה?
וזה הפרחים שקיבלתי לוולנטיינז, כי על הזין שלו שאני לא אוהבת את המנהג הזה, יש סטנדרט התנהגות בחברה שאדם שמכבד את עצמו צריך לעמוד בהם. הן המחווה והן הגישה מעוררות בי כמעט נוסטלגיה. הפרחים הציפו דווקא זכרונות חיוביים. אני אוהבת פרחים.
אגב, למצולם אין קשר לתוכן הפוסט, בדיחה פרטית עם קבוצת ידידים וירטואלית.
אני רגילה שאדם אחר, חכם יותר ומבוסס יותר מקבל את כל ההחלטות בחיים שלי ונושא בהשלחות. חוץ מהחלק של הלהיות חכם יותר. ואשכרה לשאת בהשלחות. וגם אם לנצח אחפש גרסא מוצלחת יותר של הדמויות שגידלו אותי, זה לא התפקיד שאני רוצה שישחקו בקיום שלי. זה לא מביא לי נחת, ובעיקר לא מקדם אותי.
הגבר הזה כן מקדם אותי, התחשבות בגבר הזה מקדמת את הזוגיות איתו. התחנכתי 20 שנה במשפחה טוטליטרית שנשלטה על ידי אדם שמזכיר אותו בהרבה, ודווקא מרתק להחשף לצדדים הפגיעים בגבר שלי. אני אוהבת אותו, מאוד. אבל אם אכין טבלאת בעד ונגד הזוגיות הזו, זה דווקא ירשם בעמודת ה"נגד". אני דפוקה. אולי חולה. אבל זה לא שלא מגיע לי לסבול בגלל זה. ולא, אגב. לא מגיע. פשוט העולם האמיתי לא מתנהל לפי זה. כל אחד מקבל את מה שהוא יכול להשיג. ולהיות ילדה טובה זו טקטיקת הישרדות לא יעילה.
יש לי סיכוי סביר להשתלב חזרה בחברה דרך לימודים אקדמיים, שהטיבו עם הבריאות הנפשית שלי בהרבה יותר ממסגרות פסיכיאטריות. אני נהנת להצליח בלימודים, היו לי שנים שבהן זה בא כל כך בקלות שלא ניתנה לי ההזדמנות לרכוש את הכלים הדרושים לרמה אקדמית. יש רשימה ארוכה מדי של אנשים שתפקידם היה לצייד אותי בכלים לעולם האמיתי, בשביל שתהיה לי היוהרה לומר שהם אלה שכשלו.
לכל היותר, התבגרתי בסביבה שבעצמה היתה נטולת כלים להתמודד עם השוני שלי. שוני שאף אחד לא חייב להכיל, ואכן לא הרבה טרחו לנסות. ולמה להם, אני לא מזיקה לחברה מספיק בשביל שיושקעו המשאבים הדרושים אפילו בשביל לאתר אותי. או שאני סתם דפוקה. ועם זאת, אין לי רצון לנקום בכל החברה האנושית על זה שלא טוב לי בה.
החלשים יודעים שמוסר זו פריווילגיה. ואני אצליח להגיע למקום שבו יש לי את הפריווילגיה להמשיך ולדבוק בעקרונות שלי, ואשתמש בכוח הזה כדי לעזור לכל אדם דפוק-אך-לא-מזיק שאתקל בו. או שעל המצבה שלי יתנוסס המשפט הקבוע בכל אסיפת הורים - "פוטנציאל מבוזבז", ואם אכן סבא צודק, אז זו מילה נרדפת לדפוקה.
ככה נכנסתי לשנה חדשה
ומתי ילדות התחילו להראות בנות 20+?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability