יש לי חברה, שלפחות שליש מכל מה הטוב האנושי מרוכז בה בלבד. והיא אובדנית לפרקים.
היא נפלאה ואני אוהבת אותה עד אינסוף, והיא לפעמים אומרת שהצלתי אותה כי דאגתי לה כשהיתה אובדנית.
והיום היא אמרה "ניסיון התאבדות" כמה פעמים, אז הייתי חייבת להתעקש. חייבת. היא סיפרה
אחת הפעמים שהגעתי אליה היתה כשעמדה לסיים את חייה. לא ידעתי את זה.
אבל זה לא היה רק מזל, כי בלי לדעת שאותה הפעם היתה "הזעקת אמת", אני לא החשבתי את האחרות לשווא. הצורה שבה ענתה לי גרמה לבוא אליה, היא גרה קרוב, לדחוף לה כדור הרגעה ולחכות שישפיע. כמו שהייתי עושה כל פעם, כי ידעתי שהיא מסוכנת לעצמה.
ידעתי שהיא מסוכנת לעצמה, אבל לא ידעתי שבאחת הפעמים היא כבר כמעט היתה שם.
והגעתי, כמו שהגעתי בשאר הפעמים שהיא לא היתה.
כי גם אז דאגתי, היא בן אדם נפלא ומשמעותי בחיים שלי.
וואוו.
אני לא שמחה לגלות שהיתה שם. אבל יש בי הקלה מטורפת (שזה מוזר, כי כבר כמה חודשים אני לא דואגת למצבה הנפשי) שלא איבדתי אותה
ושלא פספסתי אותה
לא ידעתי שהפעם זה היה שונה, אבל מבחינתי הכל היה אמיתי. לא פספסתי את הבן אדם הכי חשוב בחיים שלי, וזה לא היה במזל.
עכשיו
אולי האמפתיה המזדיינת הזו באמת שווה בעיניי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability