opium for no one

המים החמים תמיד נגמרים בהפתעה. המשכתי לשבת על רצפת המקלחת עד שהתחלתי לאבד תחושה באצבעות הרגליים, ורק אז כיביתי את הברז. לרגע נהיה אפילו יותר קר. חיפשתי עם העיניים את המגבת, שהייתי בטוחה שהשארתי בהישג יד. אבל זה היה יום מחורבן במיוחד, והדבר הכי קרוב למגבת שמצאתי היה החתול שלי, שנמנם בכיור. רועדת מקור הלכתי לחדר, משאירה אחרי שביל רטוב כמו חילזון.

זה היה יותר מדי בשבילי. נכנסתי מתחת לשמיכה, ואפשרתי למחשבות לדהור.
רק להתחמם קצת ואני אחזור ללמוד

יש עבודת הגשה למחר, צריך לעבור על המצגת

תכננתי לעשות את זה היום, אבל אני מתחת לשמיכה. כמה וותרני ומפונק מצידי, בסך הכל 5 צעדים מהמקלחת לחדר השינה, מאיפה כל הרחמים העצמיים האלה?

מצד שני, אפשר לחשוב שאם הייתי מתיישבת עכשיו, הייתי מספיקה משהו. נראה כאילו אני צריכה לרוץ מהר יותר בכל יום, רק כדי להשאר במקום. ואני לא מצליחה. ולא מספיקה. ולא יכולה יותר

וחצי רדומה, על הגבול בין הכרה לחלום הרגשתי יד קרה על המצח שלי, ומשהו לחש "אז אל"

***

התעוררתי רק למחרת. לא היה זמן לבזבז, אבל ניסיתי לגנוב מהיקום עוד כמה דקות של נינוחות. רגע לפני שאחזור לנסות… בעיקר לנסות, רציתי להינות עוד קצת מהקצב המרגיע של הנשימות על העורף שלי…

רגע מה?

קפצתי ונצמדתי לקיר, מתכסה בשמיכה.
בינתיים נראה שמשיג הגבול מרגיש בבית. הוא התמתח בהנאה והתיישב.

זה היה גבר צעיר חיוור ולא מגולך. לא היה ברור אם יש לו ראסטות או שהוא פשוט לא ראה מסרק בשנה האחרונה. הוא לבש בוקסר עצום של בובספוג, וחולצה הפוכה. והוא היה ג'ינג'י. איך היפסטר ג'ינג'י הופיע בדירה שלי?

“הו, טוב שקמת! יש לנו יום עמוס" הוא נראה מאוד מרוצה מהתוכניות שלו להמשך היום.

בהיתי בו, המומה לגמרי. הבעת הפנים שלו הפכה לפתע לרצינית. העיניים שלו היו שחורות וריקות, בלי אישונים. מהפנטות. הוצפתי בגל של חוסר אונים ובדידות. לא הייתי מסוגלת להפנות את המבט מהעיניים שלו, והוא כאילו הסתכל דרכי.

“מפתיע שאת לא מזהה אותי" הקול שלו נשאר חם ומעט שובב. “אמנם הפגישות הקודמות שלנו היו פחות אינטימיות,”-הוא קרץ, ועברה בי צמרמורת -”אבל אני בטוח שאת זוכרת את כולן."

זוכרת… הלוואי ויכולתי לשכוח.

ביליתי את הלילה מכורבלת עם היאוש.
הוא חייך,אבל העיניים נשארו ריקות.

“בואי, תחזרי למיטה. חבל לבזבז את היום על כישלון"

“חבל לבזבז את כל החיים על כישלון" עניתי בקול צרוד

הוא צחק. הצחוק שלו היה טוב, חם ומרגיע. שום דבר בו לא השתלב, הטון עם המילים, החיוך עם העיניים. כמו מכתב סחיטה שבו כל אות גזורה מעיתון אחר.

“כן, חבל. אבל את כבר ניסית. וכמו שאמרתי – חבל לבזבז את כל היום על כישלון.”

לקחתי בגדים אקראיים בלי להסתכל, ויצאתי מהחדר כדי להתלבש. גם זה נורא בידר את היאוש.

“פיג'מה. את צריכה ללבוש פיג'מה"

“אז מה אנחנו עושים ביום העמוס שלנו?” הדלקתי קומקום כדי להכין קפה. הוא כיבה אותו, הוציא מהמקרר בקבוק בירה, והוביל אותי למיטה בחיבוק

“כלום. אבל זה לא הולך להיות קל"

יאוש צדק. היאוש תמיד צודק

***

יאוש אכל פיצה והסתכל עלי בזמן שחבשתי את החתכים הטריים.

הפעם זה היה נער עם פוני ורוד עיניים מודגשות ועגילים בשפה, לבוש בג'קט משובץ ומכנס צמוד, גם הוא משובץ. כל המראה וההתנהגות שלו שיקפה את דעתו על המתרחש.

כשסיימתי הוא הדליק ג'ויינט והושיט לי אותו. גיחכתי למראה הציפורניים השחורות שלו. יש לו חוש הומור די ייחודי. תמיד מרושע, ואף פעם לא באמת פוגע. לקחתי שאיפה עמוקה ונפלתי על ערימת הכריות שמאחורי.

“אני לא מבין מה זה נותן לך. את אפילו לא זונת צומי.” הוא נראה כמו קריקטורה, עם רוטב פיצה בשני צידי הפה וחתיכת גבינה על האף. בכוונה, כמובן שבכוונה.

“מה הטעם? אף אחד לא יבוא גם אם אתחנן.” עניתי, והעברתי את הג'ויינט בחזרה אליו.

הוא הנהן בסיפוקהההה

“כן, אתזה כבר הספקת ללמוד" הוא עצר כדי לעשן לרגע, והמשיך “אז למה?”

הוא קירב אלי את המגש. הסתובבתי אליו עם הגב.

“אתה יודע למה. ובכלל, אתה לא אמור להיות יותר… דמוני?”

הגיע תורו לגחך "אין לי סיבה. זה שלא יצא ממך כלום לא אומר שאת צריכה לסבול. את בסדר סך הכל, פשוט לא מספיק" הוא חיבק אותי מאחורה והעביר את העשן בנשיקה. כמו בגיל 16. הוא ממש נהנה מהדמות הזו "ברור שאני יודע. אבל אני רוצה שתגידי את זה בקול"

לראשונה מזה כמה חודשים התחלתי לבכות. הבכי השתלט עלי, ולא יכולתי להוציא מילה. הסתובבתי אליו ונצמדתי לכתף שלו. כתף צנומה בג'קט משובץ. היאוש חיבק אותי, והוצפתי בו. ועם זאת, היתה כל כך הרבה הקלה בבכי הזה. “זו השליטה האחרונה שנשארה לי" מלמלתי, מתייפחת.

הוא עזב את החיבוק, והרים לי את הפנים בעדינות עם יד אחת. עין אחת היתה מכוסה בפוני הורוד המוגזם שכל כך שיעשע אותו. אבל השניה נשארה תהום אינסופי, ונשאבתי לתוכה. הפצע הטרי שרף, הרעב שיגע אותי, אבל זה היה חסר תועלת. כשמסתכלים ליאוש ישר בעיניים (או במקרה שלי, עין :) ) כל כך מקרוב, הזיוף וחוסר האונים שבפעולות האלה כל כך מורגש, וכל כך, כל כך צורם.

“אין לך שליטה" הוא אמר

“אין לי שליטה" חזרתי אחריו מהופנטת.

“מה שלא תעשי, כלום לא ישתנה"

“כלום לא ישתנה" חזרתי

“עכשיו תוכלי את הפיצה לפני שהיא תתקרר.

הוא העביר לי משולש. לא זזתי. הוא הרים גבה.

אני מרימה גבה טוב יותר, כבר הסכמנו על זה לפני כמה ימים. “נו!”

“כלום לא ישתנה, אבל אני אשאר רזה!” הודעתי לו. הוא משך בכתפיים ונגס בפיצה. המבט שלי נפל על המגש. הוא היה ריק.

***

באותו היום היאוש הכין מרק. ליתר דיוק הכינה. הפעם זו היתה בלונדינית מלאה, עם חלוק נעלי בית בצורת ארנבים. היה לה בושם מתוק להחריד, וצלליות כחולות עד לגבה. אני ניסיתי ללא הצלחה לסיים משהו שהבטחתי לידיד. הייתי בלחץ זמן, כי אמא רצתה שאגיע לארוחה משפחתית ופחדתי לפספס את הרכבת האחרונה.

יאוש הניחה צלחת על השולחן לידי, והוציאה מאיפשהו ערכת רקמה.

“זה לא הוגן שאת כל כך מתאמצת. ובסוף עוד תרגישי אשמה, את מכירה את עצמך"

“אני יודעת! אבל הם סומכים עלי"

הסתובבתי על הכיסא, חיפשתי את המבט שלה. היא הבינה את זה וחייכה. “בואי לדודה יאוש"

“למה את תמיד כזו מוגזמת?”

היא הרימה גבה. היא עושה את זה יותר טוב בדמות אישה.
“אפשר לומר עלייך את אותו הדבר, יקירתי. המרק התקרר מספיק, תנסי לאכול משהו"

שמתי את הראש על הברכיים שלה, היא המשיכה לרקום משהו שנראה כמו תאומים סיאמיים.

“זה עדיין חםםם" התבכיינתי. קל להתפנק כשמוותרים לעצמך. קל לוותר לעצמך כשאת מוותרת על עצמך

“וחוץ מזה אני רוצה פעם אחת להיות בסדר. נמאס לי כל הזמן לאכזב את כולם. אני כישלון ואכזבה".

היא נאנחה ושמה את הרקמה בצד. היה משהו מאוד מנחם בהתנהגות ההורית שלה.

“את לא כישלנון, אל תחמיאי לעצמך. את לא נותנת לכישלון אפילו להתקרב אלייך, כי את לא מסוגלת להתאמץ מספיק"

“זה לא אותו הדבר?”

“לא. וברגע שיש אפשרות להכשל את עושה כל מה שתלוי בך בשביל לא לתת מעצמך את הכל.”

התחלתי להזכר בכל המקרים שבהם איחרתי למבחן שלא הייתי מוכנה אליו.

“רק מבחנים? לפחות עם עצמך תהיי כנה. את מחבלת בכל דבר שיכול להצליח. זה מה שאני כל כך אוהבת בך!”

מדהים. אפילו ליאוש יש תנאים לאהבה כלפיי.

“וחוץ מזה את לא יכולה תמיד לאכזב את כולם. אם הם מסתמכים עלייך אחרי שהם התאכזבו, הם או מטומטמים או שלא אכזבת אותם. מניפולציה זולה כדי ליצור כוח עבודה זול. תוכלי את המרק, בבקשה"

***

“למה לא, בעצם?”

הנחתי את הטלפון בצד ונאנחתי

הוא לקח את הטלפון והתחיל לדפדף

“ליטרלי כל אחד מהם עדיף על לכתוב לאקס"

“היי! אתה לא אמור להיות בצד שלי!” חטפתי את הטלפון בחזרה. “חוץ מזה אין לי כוח לסדר את הדירה"

הוא צחק. יש לו צחוק טוב, ליאוש. והוא צוחק הרבה.

“את לא חושבת שוב להכנס לזוגיות, נכון? כי זה מדרדר מפעם לפעם"

“לפחות זה מצחיק"

“יש לך מספיק חומר למופע סטנדאפ באורך מלא. דיי. אף אחד מהם לא אמור לספק את ההרס העצמי שלך"

הוא צודק. שנינו יודעים שהוא צודק, אבל הוא חיכה שאענה לו

“אני לא אוהבת שאנשים רואים את הדירה שלי. אני בכלל לא אוהבת כשאנשים רואים אותי, אבל להתאפר יותר קל מלסדר"

“כשאנשים רואים אותך הם בורחים. זה ישמור עלייך מפני זוגיות. תשאירי את הדירה. ושלא תחשבי להכין אוכל"

הוא צודק. שנינו יודעים שהוא צודק.