מורדות הרים

פעם קראתי ספר, שבאחד הפרקים שלו תואר תהליך ההיווצרות של היסודות המרכיבים את כדור הארץ, שבעיקרו התקבצות של הרבה חומרים שהגיעו אלינו מממליארדי כוכבים מתים. ובסיכומו של דבר הוסיף המחבר את הציטוט הבא: "רומנטיקנים אולי יאהבו לחשוב על עצמם כאילו הם עשויים מאבק כוכבים. ציניקנים אולי יעדיפו לחשוב על עצמם כעל אשפה גרעינית".

המשפט הזה שיעשע אותי מאוד, ובכלל תפס אותי לשימת לב שאלו אולי שני היסודות הבסיסיים שמרכיבים את אישיותי. האחת- רומנטית. שמקדישה משמעות (אולי מופרזת?) לצבעי העלים ולריח הגשם באדמה הרטובה. סימליות מצריבה של כוכבי השמיים לבדידות האדם. 

ולצידה האחרת- הציניקנית, זו שנשענת על הגדר ונאנחת למשמע כל אזכור רגש חיצוני. זו שגלגלי העיניים שלה עובדים שעות נוספות. 

ואני יכולה להודות בפה מלא שאת הראשונה אני מצניעה, או לפחות טורחת להסתרתה ככל הניתן. כמעט נבוכה לקיומה. קיומה השברירי, התמים להחליא, אפילו קצת 'נשי'. אני שוקעת ורוקדת עם הדמות הזו במחולות הליל ובדממת היום. כמו מאהבת, בחזקת הסוד יש לה טעם מתוק של אסור. 

הרבה יותר נוח להחצין את הנונשלנט. להשמיע גיחוך, לאותת עייפות ובוז. יש בזה יציבות אמיתית שמאוד נוח ובריא לחזור אליה. והיא תמיד שם, מכסה ומגנה עליי מפני החוץ, ובעיקר מהפנים.  

לפעמים אני מרגישה כמו זקן שאבד עליו הכלח. 

מביטה בייאוש כמעט אדיש למראה השינוי המסחרחר הזה של החברה, של האנושות. אך לעומת אותו זקן, אין בי את טעמה המתוק של נחמת הסוף המשחרר. 

פעם האמנתי שיש לי את הכוח לשנות. חיפשתי להגיע לכמה שיותר במות, להגיע לכמה שיותר מעגלים ולשאת את משנתי. מעין נביא זעם שמתריע, נואש להשיב את הסדר אל כנו, לעצור את זרימת העתיד אל המחר.

אבל באופן אולי סימבולי, עם ההתבגרות, עם ההבנה שלפעמים הרוח חזקה מהאדם ההולך כנגדה נטשתי גם את החלום לחנך. עזבתי את עולם החינוך ושברתי את ההגה לנתיב שאני לא בטוחה איך אני אמורה לצעוד בו אבל הותווה לי בכל מקרה על ידי אותה רוח שכל כך רציתי להילחם בה.

הזרות הזו, אני מניחה שרק תתעצם.

תעזבהו יום יעזבך יומיים, העגלה נוסעת אין עצור

אני לא בטוחה שאצליח להשתלב בעולם החדש אם לא אמית חלקים גדולים ממני, ומוטב שעה קודם. 

המתאים שורד. אלו הם חוקי הטבע.   

היא תמיד נראתה לי כמו שקיעה סתווית.

עיניה כחולות-סגולות מצטמצמות על רקע גוון כתום רושף, צורב. להביט בה היה כמו להביט בשמש, כשהרגשתי איך באיטיות היא שורפת את כולי בדממת נצח, ביופי שכל כולו טרגדיה יפהפייה. לשקוע איתה לעת ערב היה לי לכבוד ולנחמה, ללטף וללחוש עד הבוקר הבא.