לפעמים אני מרגישה כמו זקן שאבד עליו הכלח.
מביטה בייאוש כמעט אדיש למראה השינוי המסחרחר הזה של החברה, של האנושות. אך לעומת אותו זקן, אין בי את טעמה המתוק של נחמת הסוף המשחרר.
פעם האמנתי שיש לי את הכוח לשנות. חיפשתי להגיע לכמה שיותר במות, להגיע לכמה שיותר מעגלים ולשאת את משנתי. מעין נביא זעם שמתריע, נואש להשיב את הסדר אל כנו, לעצור את זרימת העתיד אל המחר.
אבל באופן אולי סימבולי, עם ההתבגרות, עם ההבנה שלפעמים הרוח חזקה מהאדם ההולך כנגדה נטשתי גם את החלום לחנך. עזבתי את עולם החינוך ושברתי את ההגה לנתיב שאני לא בטוחה איך אני אמורה לצעוד בו אבל הותווה לי בכל מקרה על ידי אותה רוח שכל כך רציתי להילחם בה.
הזרות הזו, אני מניחה שרק תתעצם.
תעזבהו יום יעזבך יומיים, העגלה נוסעת אין עצור
אני לא בטוחה שאצליח להשתלב בעולם החדש אם לא אמית חלקים גדולים ממני, ומוטב שעה קודם.
המתאים שורד. אלו הם חוקי הטבע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
