כשהייתי קטנה יותר אמא שלי גילתה את צירוף המילים "תעופי לי מהבית" מהרגע שבו העזה להשתמש בפעם הראשונה, לא היססה בפעמים האחרונות וכך מצאתי את עצמי ברחובות מסתובבת עם שיחות טלפון מאבא שלי מנסה לפייס ואיומים מאמא שלי שהיא תנתק לי גם את הרשת הסלולרית. מאותו רגע היא הפסיקה לבחול באמצעים כדי לחנך אותי. מהרגע שבו היא דחקה את עצמה לגבול התמידי שלה הכל יצא.

ואני והיא כמו שתי צבואות טריטוריאליות לא נשברנו. אני לא הסכמתי לחזור הביתה והסתובבתי ברחובות והיא לא הסכימה לבקש ממני לחזור או לומר לי בכלל היי. אני לא זוכרת איך זה נפתר, יש לה קטע כזה של "לשכוח" להתנהג כיאלו לא היה, עם קרירות מסויימת עד שמתישהו כבר לא.

אז עפתי וחזרתי עפתי וחזרתי. וגם עכשיו, אני פחות מחודשיים בארץ, נגמרו החגיגות וכבר נמאס לה לקנות לי אוכל. היא שואלת את עצמה איך יצאו לה כאלו כישלונות. אנחנו אכזבות חייה אבל מחר היא תגיד שהיא אוהבת אותנו.

רגע אחד היא משפילה אותי מול כל המשרד שלה ואז היא מציעה לי תה.

אני מפנטזת על לברוח. נמאס לי מכל זה, נמאס לי מהלופ, נמאס לי מהכל החיים בכללי ואיני יודעת לאן לשאוף ואיפה למצוא את עצמי.

ניתקתי את עצמי כמעט מכולם, החבר היחיד שיש לי כרגע לא יודע לעמוד לצידי, חלק אחרים בצבא, ולי יש פסיכוזות ופחדים מטורפים שמשפיעים לי על חווית החיים ומונעים ממני ללכת לבד ברחוב או לשתות מים אפילו לפעמים. איבדתי את הקלילות שבה החיים שלי היו הולכים פעם, נראה לי הזויי שהייתי שותה בירות שהייתי מוצאת ברחוב, שהייתי גונבת לאנשים בירות מהיד ברחוב בעזרת זה שהייתי דופקת להם מרפקייה ולוקחת את הבירה בריצה, הייתי מבקשת מאנשים את האוכל שבצלחת שלהם שהם לא סיימו, הייתי באה לכל מיני בנים לישון אצלם... 

ועכשיו, אני במצוקה ואני לא יכולה לעזור לעצמי, ואין לי אף אחד אחר שיוכל להפיח בי איזה רוח של לעזור לעצמי...