ישובה על המיטה בחדר הממוזג, החדר כל כך מואר ואני רק רואה חושך סמיך מחבק אותי.
בחדר דממה מחרישת אוזניים כשלרגע קול צחוק עז של שכנים עליזים חודר אותה, צחוק מטייל בתוך ענן כבד וסמיך, חולף כל כך מהר שאני תוהה האם היה באמת.
אני תוהה האם ניתן לצחוק באמת. אני יודעת שאפשר, אך מרגישה שזו לא זכות שיש לי מזה זמן רב.
העולם שלי קורס לתוכו, כל הסיבות לכל המעשים כבר אינן והפחד מפני המוות הסופי משתקות אותי. אני מריחה את המוות הזה.
כמה שחור וכמה עצב מתחולל בי, קשה לי לנשום. אני נחנקת. אין לי אוויר. אין בי אוויר.
סימני ציפורניים על דלת החיים שלי שלא נפתחת לא משנה כמה חזק אני בוכה.
סליחה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
