לא מזמן שיחקתי במשחק שנוצר ע"י אמנית מסוימת.

במשחק יש דמויות שחורות לגמרי. אימא, אבא, בן. 

המשחק מתחיל כך: אימא ואבא מחייכים, הילד עומד באמצע. יש לך אפשרות לבחור על מי ללחוץ - אימא, או אבא.

אין ממש הבדל בין השניים, אפשר לבחור באופן אקראי לגמרי. כי לא משנה במי תבחר, זה ייגמר באסון. 

הדמות שבה בחרת תהיה מאושרת, תגיד "זה הילד שלי!" ותחייך. והדמות השנייה תהיה מרירה. תשמיץ את הדמות השנייה. 

בסופו של דבר הילד נפרד מאחד ההורים, הולך עם ההורה השני, ההורה בו בחרת. הילד בוכה, והאימא או האבא גוררים אותו לכיוון השני. "אתה לא צריך לראות את אימא שלך..." "לאבא שלך לא אכפת ממך, עכשיו יש לך אותי."

"אתה יודע מי אוהב אותך יותר."

וככה זה נגמר. הילד נמצא עם אחד ההורים, ובוכה. הוא אומר, "כל הבחירות שלי נלקחו ממני. אני לא מאושר." הוא מסתכל למטה אל הידיים שלו, הדמעות זולגות אל ידיו הפתוחות. תעמוד על יד ימין עם העכבר, ויהיה כתוב, "אין יותר אפשרות לאושר. אין תקווה. אני רוצה להתעורר." תעמוד על יד שמאל עם העכבר, ויהיה כתוב, "אני מסרב לקבל את זה. חייבת להיות עוד אפשרות. אני רוצה לחזור חזרה להתחלה, ולחלום שוב." אם תלחץ על היד הזו, המשחק יתחיל מההתחלה.

מיותר לציין שאין אפשרות לחלום שוב. לא משנה באיזו מין האפשריות תבחר, המשחק ייגמר באסון. ככה זה המשחק. אי אפשר להתחיל מההתחלה ולקבל סוף טוב, לא משנה על איזו יד תלחץ. 

בסוף המשחק, שמגיע רק אם בסופו של דבר לוחצים על יד ימין, האמנית השאירה הודעה לשחקנים, "אני מקבלת הרבה אימליים מנערים ונערות שבאים ממשפחות שבורות ומרגישים כאילו אין להם יותר אפשרות לאושר."

המשחק הזה העציב אותי מאוד. יש כל כך הרבה אפשריות ללחוץ עליהם ולא משנה באיזו מהן תבחר אין דרך מוצא מהטרגדיה המשפחתית הזו.

משהו בלב שלי צבט כשחשבתי על הילד ההוא במשחק.

הילד הזה שלא משנה כמה פעמים הוא יתחיל את המשחק מההתחלה הוא לא יהיה מאושר.

הוא תמיד יסיים בוכה.