אני אוהבת לחשוב על אנשים כמו על עצים, שתיל קטן, חמוד ועדין, שצריך להשקיע ולטפח אותו, ואולי לר נראה התקדמות או צמיחה בהתחלה, אך אם לא מוותרים עליו וממשיכים להשקיע בנכונות, השתיל הופך לעץ חזק, שמביא פירות ליצורים אחרים, וחמצן, וצל לשתילים קטנים ממנו.
כנערה, בשלב צמיחה, כל צמיחה מרגישה טוב יותר, בשבילי, ואני בטוחה שגם בשביל אחרים.
התחלתי לפני כמה ימים את כיתה יא'. ואני יכולה לומר בביטחון שאני רואה את הצמיחה של כולם כמעט! כמעט..
אתה עץ רקוב. הנה כתבתי את זה. העזתי.
נתנו לך כל כך הרבה, משפחה מתפקדת, מצב כלכלי משגשג, חברים וחברות וזרקת הכל לפח.
אני מכירה אותך יותר טוב מכל אחד. ואתה נרקבת. אבל הכי גרוע, אתה מת על זה.
אתה חושב שאתה כל כך מיוחד, אתה בטוח שזה יגיע לטובתך בסוף, אתה בטוח שאם תשחק את עצמך כקורבן כולם ירחמו עליך, ויעזרו לך.
אבל אני מצטערת,
לשתילים יבשים נותנים מים והם משתקמים
בשתילים חולים מטפלים והם נרפאים
על שתילים אכולים שומרים מטורפים והם משתקמים
אבל שתילים רקובים? שתילים שקיבלו יותר מידי מים? שתילים שקיבלו יותר מידי ולא השתמשו בו? את זה אי אפשר לתקן, אני מצטערת.
השקת את עצמך יותר מידי, הרעלת את עצמך, במחשבה שזה יקדם אותך. אני לא יודעת אם כבר הבנת את זה לבד או לא, אבל טעית. סוף סוף טעית ואני צדקתי. אז אתה יכול להמשיך לבהות בי ולחשוב על מה שפספסת. ארבע שנים הייתי בטוחה שדפקת אותי סתם. ועכשיו אני מבינה שהיקום גרם לכל שניה מארבע השנים הזאת להיות שווה. כי לראות אותך סובל ככה שווה את כל מה שעשית לי. לי ולאחרים, שרק ניסינו להפוך לעצים גבוהים, ואתה מכיר את זה שכמה עצים מתחברים? כמו ביער גשם? אז ניסינו להפוך ליער גדול, ורצינו שתהיה חלק. לא וויתרנו, אבל אתה הראשון שויתר. ובגלל זה אפילו לרחמים שלי אתה לא תזכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
