זה היה השיר שלנו נגד העולם, זוכר?
אני מתגעגעת לחיבוקים שלך
ולשיחות איתך באמצע הלילה
איך הכל נדפק כל כך מהר? כמו שזה התחיל?
זה מצחיק איך זה התחיל, האמת.
"אנחנו חייבים להפגש כשאני חוזר מאמריקה"
-"כן! חייבים לשתות ביחד!"
היינו חזקים יותר מהיום, מלכנו על הלילה,
איך שהיינו רצים ברחובות על סף הזריחה
אתה בטח חושב שאני דפקתי את זה. את החברות בינינו.
אתה בטח חושב שאני משהו קטן בחיים שלך, שאם תתאמץ חזק חזק תוכל פשוט לשכוח,
שאם תדמיין שאני פשוט לא שם, באמת אעלם.
אני יודעת שהמשכת הלאה, ואני יודעת שאתה יודע שגם אני,
אבל אני בטוחה שיש ימים שאתה נזכר, ואלה ימים שאתה מעדיף לשכוח.
אני יודעת שאהבת אותי. ואני יודעת שזאת הייתה לא יותר מידידות חולפת.
אתה אולי עדיין מכחיש אותה, אבל הנשיקה הזאת, על המיטה שלי לפנות בוקר, כשאחזתי אותך עם יד מדממת, הייתה הנשיקה הכי טובה שהייתה לי.
ואני לא כועסת עליך, אני כועסת על ההחלטות שלך, אבל אני מכבדת אותן.
אני תמיד אתגעגע אליך, היית החבר הכי טוב שלי, ולפעמים החבר היחיד שלי, אבל עברה שנה והתבגרנו.
אז זה מכתב פרידה, ולמרות שבטח נתראה במסדרונות בית הספר, אני משחררת אותך, ותמיד תישאר כזכרון מתוק ולא כסיפור מאכזב.
להתראות א, אני מקווה שיהיו לך חיים נפלאים. זה מגיע לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
