ואוו כמה זיוני שכל יצרתי פה. מעולם לא התכוונתי להיות כלכך בחיים הווירטואלים האלו. כנראה זה פשוט היה הדבר היחיד כשלא ממש היו לי חיים מציאותיים. 

בזמן האחרון יוצא לי לשמוע על לא מעט אנשים ש"עברו משבר ומצאו את עצמם אצל פסיכולוג לכמה שנים כדי לפתור את זה" זה קצת מנחם כי גם אני שם.

מה אני אהיה בלי החיים הווירטואלים? יהיה בסדר גמור אם יהיו לי חיים אמיתיים. ברצינות פייסבוק וישראבלוג אפשר גם בלי. תכלס, צריך בלי זה. 

פשוט לא צריך את כל הפריקה הזו פה. היא כלכך הרבה יותר אפקטיבית וטובה במציאות, היא גם מייצרת משהו. 

פשוט לא צריך את זה. 

כלכך הרבה יותר כיף לא להיות בנאדם עמוק חח 

מממ היה לי טוב שם. ובא לי לחזור, אני מרגישה שהלב שלי שם. בלי עיו הרע. בלי עין הרע. זה מהרגעים האלה שהלב מתחבר לך. ופתאום הכל מסתדר כמו שצריך. 

למזלי זה לא היה בארץ אחרת במצב שאי אפשר לשחזר. זה היה כולה אילת. זה אומנם נסיעה של 400 שקל במטוס. אבל זה פה. וזה קצת נגיש. 

זה בדיוק כמו שצריך, לכל אחד דירה משלו, חיים בוגרים אבל מצד שני שומדבר לא כבד, ולא בוכים על דברים. ובכל לא עסוקים בדברים כבדים ומבוגרים מדי, לא מה שהיה לי עד עכשיו. 

בקיצור אני בעיקר עסוקה בלחשוב מה לעשות מפה. נותרה לי עוד שנה ללימודים. ותכלס, זה מאוד מבלבל המצב הזה, כי זה לא שמצאתי את עצמי בעוד מקום, בבית שלי בכלל לא מצאתי את עצמי. ומה לעשות? תכלס בא לי ללכת לשם. אני רק חוששת מה אני אהיה בלי הלימודים. מה לעשות מה לעשות 

וגם, מה אני ללכת לעבוד? אני הרי שונאת עבודות. במיוחד עבודות קריעת תחת כאלו. עם מנהלים אפסים כאלו. 

אני רוצה את החיים שם אחד לאחד רק שאני במקום לעבוד אלך ללמוד. כי ללמוד אני אוהבת. בע. 

בא לי לצאת עם מישהו שמאוהב בחיים. שאוהב עומק ואוהב להרגיש. מישהו שמח שרק חי וחי וחי. שמייצר משהו.

ואז שהוא יתאהב בי. 

ונהיה ביחד שני כדורים קופצניים של חיים. ונמלא כל רגע בתשוקה שלא נגמרת. 

בא לי את האור הזה בעיניים. 

כי דוגרי נמאס לי מתסכול.