זו הרגשת ביטחון כזו, שאתה יודע שאתה יכול סופסוף לשחרר הנחה ולתת לעצמך לנוח מהחיפושים אחרי אנשים 

הם שם. כמו שהם תמיד היו. וזה מגניב ממש. אהבה אמיתית כנראה לא באמת נגמרת.. 

אנשים אחרים פחות מעניינים אבל גם אם כן אתה לא רודף אחרי כלום, כי לך כבר יש, הם לא מושלמים אבל הם מושלמים בשבילך, בהרגשה. אתה פשוט לא מחפש יותר. אם לא בן זוג אמור לספק את ההרגשה הזו? זה לא משנה מה אמור, יש אנשים ביקום הזה שמילאו את החלק הזה ראשונים וזה תמיד יהיה שמור להם. וכנראה שגם לפני כל העולם. אתה מרגיש בנוח, אתה מרגיש אהוב, אתה מרגיש מסופק ומספק. יש שם הכל. כל מה שאתה צריך. ואתה לא עושה שומדבר כדי להחיות את זה. אתה פשוט שם וכל מה שאי פעם התקיים מתקיים. אהבה טהורה עדיין. 

-הבנתי שאני צריכה להתחיל לקחת את הפסיכולוגיה בעדינות יותר. הלכתי עם זה רחוק מדי. 

וממ כן חברה שלי טוענת שאיבחנו לה מאניה-דיפרסיה, אוקיי, מבחינתי היא אותו בנאדם לא ראיתי הרבה שינוי. 

התעסקתי קצת יותר מדי באבחנות והגדרות וניתוחים ותיאוריות ודברים גדולים מאוד ומעט מדי בפה, ברגע, בלחיות, בלצאת עם חברים, בלחיות את החיים הנורמלים. התעסקתי קצת מדי עם הפסיכוזות. 

להתבגר זה להבין שאין טוב. 

ואין רע.

זה תמיד גם טוב וגם רע.

המרדף אחרי האושר צריך להתחיל קודם כל בלקבל את הדברים הרעים. ואחרכך זה איזשהי השלמה יחד איתם. אם "הכל טוב" משהו לא טוב 

בתור סטודנט לפסיכולוגיה אתה כלכך עסוק בלחפש את הדברים הרעים וההרסניים, אבל הדפקה היא שזה רק במטרה לפתור אותם וזה שורט אותך זה גורם לך להבין שיש רק טוב, שיש אנשים שזכו יותר מאחרים, אבל אולי מה שאתה צריך להבין בעצמך הוא שאי אפשר לפתור ואין דבר כזה טוב את הבעיות אפשר רק להציף, לקבל ובעיקר לחיות עם.

המורכבות האנושית היא קשה. ואולי סוףסוף היא מתחילה להתבהר. היא מורכבת. היא לא רעה וגם לא טובה. 

אני חושבת שלהתבגר זה להבין שאתה יכול להחזיק יום שלם במשהו שאתה פחות אוהב ובסביבה שאתה מרגיש בה יותר רע ואז לחכות לערב ולדבר עם אהוביך. וזה יום של בסדר? זה הכל עניין של מידות. אם אתה נמצא בנקודה מסוימת אתה כנראה לעולם לא תגיע לנקודה ההפוכה לה, אלא רק תתקדם קצת. 

בוב שלי, חבר אחד-שניים לא יגרמו לך להיות מאושר וחברתי עד הגג אבל זה יישפר קצת. 

כן מלאני קליין, כנראה שצדקת, זה עמדה דיכאונית לחלוטין, זה באמת מרגיש ככה, כולנו בדיכאון? כן קצת וזה לא הולך להפוך לאופוריה אלא זה טיפה ככה וטיפה ככה, להשלים שאין שומדבר באמת טוב ושומדבר באמת רע, להעריך את הרגעים הקטנים. ומצד שני היי לפחות אין רע. כולם חווים את העמדה הדיכאונית הזו, טוב נו רובם ואלו שלו מאוזנים בכדורים. אם הם בעד. 

הפכתי להיות טוב או רע. וזו טעות. אבל למרות שיש לך גם טוב וגם רע, לפעמים זה קצת יותר לפה ולפעמים לצד השני זה בסדר. אז מה החיים שווים? כן מפלרטטים עם המחשבות האלו אבל יש דרך, יש תשובות, אין אושר עילאי אבל כן יש יכולת לנשום את זה. 

את הגאווה לפחות צריך להשאיר בצד כי תכלס. 

והנה אפילו הפילוסוף האישי ברזומה שלי אמר לי פעם "רע? אין באמת רע אמיתי, הכל זה רק איך את מסתכלת על זה" משה כזה. כן אין ספק שהיה בו משהו אבל הינה אנחנו חוזרים לזה, הוא לא בחיים שלי יותר: איבדתי חלק, והרווחתי חלק. בגלל זה יש תקווה לחיות. כי אין מוחלט בשום כיוון ורק צריך למצוא למה זה קצת טוב. ומשהו גם מרגיש הרבה יותר בוגר להיות ככה. 

ואין טעם להיות לבד ולנפנף בזה מול כל העולם, זה גאווה מטומטמת, עדיף להגיע הכי קרוב להרגשה טובה, לצניעות, תמיד יש עוד. עשיתי המון טעויות בגישה שם בדרך. ראיתי שחור ולבן. כל הפילוסופיה השתבשה לי 

לא נורא. יהיה בסדר. 

לילה טוב

-

עריכה:

זין עם זה אני רוצה להיות מאושרת!! ואני אמשיך לרדוף אחרי זה. 

עריכה 2: 

אני מאוד מחזיקה מעצמי. והדבר הזה מאוד מפריע, כאילו הכל לא מגיע לרמה שלי וכל החרדות שלי כאלו מיוחדות ודרמתיות. לאדעת כנראה זה גם אפקט של לדעת פסיכולוגיה. אני מתגעגעת לפשוט, וללרצות דברים ולנסות להשיג אותם. אני גם מתגעגעת לחברים. 

להתבגר זה להבין שלהרגיש טוב זה מותרות. 

אני בת 23, לפני דקה הייתי בת 18, אתם מרשים לעצמכם לחשוף שעד היום מכרתם לנו לוקש שהחיים יפים וברגע שהגענו ל21 גילינו שעלינו בעצם להיות עבדים. להיות מאושר זה שטויות של ילדים. להיות מסופק זה פריטייל. לחייך זה מותרות. אלו החיים. אתה בוגר עכשיו. 

ברוך הבא לעולם העבודה האינסופי, התמרמרות הוא הרגש החדש שלך, רדיפה אחרי כסף וחוסר יכולת להשיג כלום. אני לא בת 47 אני בת 23, כל החיים לפני וכבר הרגתם אותי. חלומות זה ללילה. אני עבד. אני עוד פרט קטן בכל המערכת. לאפחד לא אכפת ממני. בטח שלא למדינה. אנחנו בוגרים עכשיו והגיע הזמן לנצל גם אותנו. 

למה אנחנו הדור הכי מדוכא? כי מגדלים אותנו בללה-לנד ואז בבום זורקים עלינו את כל הזבל. תכירו, המציאות היא חרא. תכירו את דיכאון החבר החדש שלכם וחרדות השותפה שלו. נישואים זה כלא של אכזבות, גידול ילדים זה כאב ראש ובזבוז כסף, עבודה זה הגיהנום הראשי, הבנק זה האויב מספר 1, הנאות זה לא משהו שחושבים עליו בכלל. ברוך הבא לגיהנום. אנשים זה זבל חי, נשים זה צרעות, אוכל זה רעל, טכנולוגיה זה השטן. ברוך הבא למרדף אחרי הזנב שלך. מה זה משנה בכלל מה אתה רוצה. תלמד שציפיות יש רק בכריות, או עדיף שהם יהיו שם. יש מה שצריך. 

מחשבות אובדניות מישהו? 

עריכה:

זה בדיוק המקום שאתה משתיק את כל הציפיות שלך. קיוות והכל התנפץ לך בפרצוף. אז למדת שאם אין ציפיות אין אכזבות. אבל איך אפשר לחיות בלי ציפיות ורצונות? וכולם מצפים ממך לחיות כי הם גם חיים ככה ולהם זה בסדר, לאכול את המציאות המזדיינת הזו. כולם מסתדרים עם מרמור. ואתה לא. והם לא מבינים למה אתה לא מרוצה מזה. מה הרי כולם חיים ככה. אלו החיים. סבבה עכשיו תבינו למה אני ככה. כבר חמש שנים, ושנה וחצי ממש. אני מתה. אני לא חיה אני קיימת. זה לא באסה. הרגתם אותי.  

אתה מפחד לחלום. אתה לא יכול להרשות לעצמך. אתה לא יכול שוב לקוות שהכנפיים יעבדו ושוב להתרסק. כי תכלס יש כלכך הרבה להקים ואתה יודע שזה חייב להיות מבוסס על משהו חזק מספיק. ואתה יודע שאין. אתה כבר כלכך מפחד להגיד לעצמך שתחפש כי להתאכזב זה כלכך כואב, מי יודע מה אני ארגיש בפעם הבאה שאני אקווה ואתאכזב. מי יודע אם זה לא ייגמר בלא להיות פה. ואתה לא מסוגל להחזיק את עצמך 'בבנתיים' אתה לא מסוגל להגיד שיהיה בסדר, כי זה שקר. כי חווית את זה כבר, ואתה כבר לא יכול לסמוך שיהיה בסדר.