כולם עושים תחרות מי יותר מאוהב ביום הזה, ואני החלטתי בדיוק ביום הזה להגיד לבחור שמחכה לי שאני רוצה להיות לבד. שאני לא רוצה שום זוגיות. ושום בחור אחר גם. שיותר טוב לי לבד. שלא יודעת כמה זמן זה ייקח אבל כרגע הכי בא לי לבד. אפילו מבלי לדבר בטלפון כמו שהיה עד עכשיו. לבד.

נ.ב.

אני לא אגיד שאני לא מתגעגעת אליך.. או לקשר. אבל זה קמצוץ לעומת שאר הלא טוב. 

נ.ב. 2

אתה גדול ממני בחמש שנים אבל מרגיש קטן ממני בחמש שנים ויותר. אתה לא רציני. אתה לא סגור מה אתה רוצה ומה לעשות עם החיים שלך, אתה עדיין מתלהב ממסיבות טבע וריגושים של השנייה, "שגרה משעממת אותך" לעזוב את הבית של ההורים מפחיד אותך, להתמודד ולדבר על הבעיות שלך זה ביג דיל, תקוע על האקסית מלפני 10 שנים ואם זו לא עבודת חייך ומשכורת שמנה אתה לא תעבוד. ואתה עוד מספר שהמצב השתפר. היחס שלך לכסף ילדותי בטירוף ובכלל כל הבחירות שלך בחיים, למה לעזאזל להמשיך תואר שאתה נכשל בו בכל המבחנים במשך 5 סמסטרים ברצף??

אתה ילד, הגיל שלך הוא באמת רק מספר. 

וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על ההתנהגות שלך בזוגיות.. המילה שלך לא שווה כלום. אתה בעצמך אומר את זה. ההבטחות שלך, האמירות שלך, לא עומד כלום מאחוריהם. שוכח את זה שלוש שעות אחרי. "אני אשתנה. אני אעשה הכל בשבילך, אל תתייחסי למה שאמרתי" אז אני לא מתייחסת. ובטח שלא למילים הגדולות והיפות ואפילו לא לדמעות. ראיתי מספיק כדי לשער שאתה לא תתבגר, לפחות לא משמעותית כמו שאני צריכה. 

נמאס לי מההתנהלות הזו. בא לי מישהו שאני אוכל לסמוך עליו. שאני אדע מי הוא ומה הוא ואני יהיה בטוחה בזה. שנראה עתיד ונבנה עתיד, שיהיה לכל זה פואנטה. מישהו שיחייה איתי ולא שיתייחס לחיים כאחת מהאופציות ו"שאם יילך אז יילך" ושומדבר לא חשוב ואין עתיד והכל זה משחק ובלה בלה. 

לכל דבר יש את הזמן שלו. בגיל ההתבגרות יכולת להתאים לי די טוב, בשנה האחרונה זה התאים רק קצת. אבל היום די, די, זה לא מספיק טוב. אתה מעכב אותי מלהתפתח. ובא לי להתפתח, לא באלי להיות בת 16 יותר. בא לי לבנות חיים גדולים על משהו יציב, על בן-זוג יציב והבטחות יציבות. 

בקיצור אני לא יוצאת יותר עם אנשים שמעשנים. נמאס להיות בסביבת אנשים שחצי עושים טובה שהם חיים. 

אני יודעת מה זה. השעון הביולוגי התחיל לתקתק. יש בי לחץ למצוא את הבן-זוג המתאים לשים אותו במשבצת ולרוץ איתו את כל השלבים. לתכנן בית ואיפה נגור ואיך הילדים יהיו ואיזה אבא הוא יהיה. 

כבר לא בא לי את המשחקים של גיל ההתבגרות, זה לא זה. 

מבחינתי היום אני כבר הייתי אמורה להיות עם הבן-זוג המתאים בזוגיות המתאימה, ושרק ישאלו מתי אנחנו מתחתנים. 

הבעיה שלא מצאתי. ואני מריצה את התוכנית על מישהו שבכלל בכלל לא מתאים. וזה כל פעם יורה לי ברגל כשאני באה לרוץ ואני עפה לרצפה. 

במוח שלי כבר יש לי יציבות איתו. אבל במציאות אין את האדם הזה.

בגלל זה אני כל הזמן חוזרת אליו אחרי שכבר הבנתי שזה לא מתאים, כי לבד זה שני צעדים אחורה מהמטרה. זה עוד יותר רחוק ומרגיש רע לעומת האנשים סביבי ולעומת הצפיות שלי בראש. אז אני מנסה לשנות אותו ולהכניס אותו בכוח ונלחמת עליו. כשאני יודעת שזה קרב אבוד. 

ואז אני מרגישה ממש אומללה כי אני איתו לנצח. אבל רע לי איתו. 

עצוב קצת. הרבה מחשבות. בעיקר ניקיון תסביכים שמתישים נורא. 

אני מותשת כמו אחרי טרק של שישה ימים. 

אני צריכה קצת לצאת עם חברים. אפשר גם לדבר על הפרידה אבל זה לא כזה קריטי. 

עריכה 9.2.14:

מה נראה לי בכלל שאני מנסה לשכנע אותך להתייחס לקיומי? שאני מסבירה בכזאת סבלנות שאתה צריך להקשיב לרגשות שלי גם. 

זין.

אני לא חייבת לך כלום קפוץ לי. מי אתה בכלל שתחזיק אותי פה בכוח? בלחץ? במיליון רגשות אשמה? לך יש פאק עם חרדת נטישה זו בעיה שלך. זה מובן מאליו שאתה אמור לראות אותי ולהתייחס לקיומי ולהבין שאתה פוגע ולראות את ההשלכות של זה. קיבלת כלכך הרבה יותר מדי קרדיט. 

ולחנוק אותי בכוח להישאר פה?! לעשות לי מניפולציות?! מי אתה בכלל. 

לך יש בעיה זו בעיה שלך. קפוץ לי אני לא חייבת לך כלום. והגיע הזמן שתכבד אותי וממש לא כשאני יושבת ומתחננת מורידה כל טיפת כבוד מעצמי כדי להסביר לך מה צריך להיות. זין. 

מגיע לך תהיה לבד חתיכת דפוק. נגמרה התקופה שבה אתה שולט בי ברגשות אשמה שלך. 

אני לא חייבת לך שום-דבר. ניצלת את הרגישות שלי כלכך מעל ומעבר. כלכך הגזמת אלוהים. חתיכת אגואיסט אומלל שתקוע בדיכאון של עצמו, תפסיק להתאמלל ולרחם על עצמך מול כל העולם, אף אחד לא חייב לך כלום תשלם על הטעויות שלך ותפסיק להתמסכן ככה. יש לך בעיות תטפל בהם אני לא פה כדי להקשיב יותר ושתחבוט בי כאילו אני השק שלך.