אני אוהבת את הקול שלך

ואת העיניים שלך 

ואת הנשיקות שלך 

ואת הרגישות שלך 

ואני חייבת להפסיק לחיות חיים שהם לא שלי. ואני צריכה להעריך מה שיש לי בהשוואה לעצמי. ולחיות אותי. כי כל מה שיש לי הוא מתאים לי ואני לא מצליחה לראות את זה ככה. 

למה אני משווה את החיים שלי לחיים שלכם? אני הרי חיה את החיים שלי. 

וכן עם החוסר ביטחון, שלי. ועם התסבוכים, שלי. ועם הצורך הגדול בתמיכה, שלי. ועם הקשיים החברתיים, שלי. 

ועם מי שלי עושה טוב. ועם מה שמשלים לי את החורים. זה לא בהכרח מוצא מקום אצלכם. 

we are not the same

ואני רוצה להיות מסוגלת לאהוב אותך פי מאה, כי זה מה שאמור להיות לי.

אני פשוט לא נותנת לי להיות אני. אז זה לא מצליח. 

לא נתנו לי לעצור שנייה ולהגיד את מה שא-נ-י חושבת, אז תמיד הערכתי אותך על פי מה שהם ראו. אז תמיד פקפקתי בך. אבל הלב תמיד ידע, המוח אכל אותי. בגללם. 

אבל אני לא הם. והם בכלל לא מכירים אותי. אפילו אני לא הכרתי אותי. וככל שאני מגלה אותי יותר אני מבינה למה זה לעולם לא יעבוד בינינו, כלכך כיוונים שונים. וסופסוף אני יכולה לנשום בשקט את עצמי. בלי שום חשבון לאף אחד. רק אותי. 

אני בתוך תוכי נורא אוהבת אותך, אבל האישור החברתי לא נתן לי לאהוב את זה. ועל זה נעבוד.