כולם עושים תחרות מי יותר מאוהב ביום הזה, ואני החלטתי בדיוק ביום הזה להגיד לבחור שמחכה לי שאני רוצה להיות לבד. שאני לא רוצה שום זוגיות. ושום בחור אחר גם. שיותר טוב לי לבד. שלא יודעת כמה זמן זה ייקח אבל כרגע הכי בא לי לבד. אפילו מבלי לדבר בטלפון כמו שהיה עד עכשיו. לבד.

נ.ב.

אני לא אגיד שאני לא מתגעגעת אליך.. או לקשר. אבל זה קמצוץ לעומת שאר הלא טוב. 

נ.ב. 2

אתה גדול ממני בחמש שנים אבל מרגיש קטן ממני בחמש שנים ויותר. אתה לא רציני. אתה לא סגור מה אתה רוצה ומה לעשות עם החיים שלך, אתה עדיין מתלהב ממסיבות טבע וריגושים של השנייה, "שגרה משעממת אותך" לעזוב את הבית של ההורים מפחיד אותך, להתמודד ולדבר על הבעיות שלך זה ביג דיל, תקוע על האקסית מלפני 10 שנים ואם זו לא עבודת חייך ומשכורת שמנה אתה לא תעבוד. ואתה עוד מספר שהמצב השתפר. היחס שלך לכסף ילדותי בטירוף ובכלל כל הבחירות שלך בחיים, למה לעזאזל להמשיך תואר שאתה נכשל בו בכל המבחנים במשך 5 סמסטרים ברצף??

אתה ילד, הגיל שלך הוא באמת רק מספר. 

וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על ההתנהגות שלך בזוגיות.. המילה שלך לא שווה כלום. אתה בעצמך אומר את זה. ההבטחות שלך, האמירות שלך, לא עומד כלום מאחוריהם. שוכח את זה שלוש שעות אחרי. "אני אשתנה. אני אעשה הכל בשבילך, אל תתייחסי למה שאמרתי" אז אני לא מתייחסת. ובטח שלא למילים הגדולות והיפות ואפילו לא לדמעות. ראיתי מספיק כדי לשער שאתה לא תתבגר, לפחות לא משמעותית כמו שאני צריכה. 

נמאס לי מההתנהלות הזו. בא לי מישהו שאני אוכל לסמוך עליו. שאני אדע מי הוא ומה הוא ואני יהיה בטוחה בזה. שנראה עתיד ונבנה עתיד, שיהיה לכל זה פואנטה. מישהו שיחייה איתי ולא שיתייחס לחיים כאחת מהאופציות ו"שאם יילך אז יילך" ושומדבר לא חשוב ואין עתיד והכל זה משחק ובלה בלה. 

לכל דבר יש את הזמן שלו. בגיל ההתבגרות יכולת להתאים לי די טוב, בשנה האחרונה זה התאים רק קצת. אבל היום די, די, זה לא מספיק טוב. אתה מעכב אותי מלהתפתח. ובא לי להתפתח, לא באלי להיות בת 16 יותר. בא לי לבנות חיים גדולים על משהו יציב, על בן-זוג יציב והבטחות יציבות. 

בקיצור אני לא יוצאת יותר עם אנשים שמעשנים. נמאס להיות בסביבת אנשים שחצי עושים טובה שהם חיים.