היה חורף שנתיים. מספטמבר 2011 עד ספטמבר 2013. 

זה התחיל בהרגשה שבא לך להתאבד. במשך שנה נצרת את זה בלב. "לחיות? אין איך"

בספטמבר 2012 זה קרה. ומאז היית באשפוז. כל אינטרקציה בחיים הוציאה ממך את הרצון להתאבד שוב. וזה גרם לך לרצות את זה יותר. 

לא מאמינה בחיים ולא מאמינה בשומדבר שיכול לגרום לך להרגיש טוב התחלת לדבר, על הטראומות מהעבר ועל ההווה. זה הדבר היחיד שיכלת לעשות. 

זה לא פתר. זה לא עזר. זה לא עשה טוב. זה אולי טיפ-טיפה הקל. אבל זה הדבר היחיד שיכלת לעשות. 

הפסקת לחיות. הפסקת כבר לפני שנתיים. 

התהלכת בעולם כמו גופה. לא מתקלחת. כל השיער נהפך ראסטות. מפחדת, מפוחדת, מרגישה שכל רגע האדמה תפתח ותבלע אותך. שומדבר כבר לא היה חשוב יותר, רק לא לרצות להתאבד שוב. הפסקת לאכול-אכלת יותר מדי. הכל רק להקשיב לנפש. שיגעת את כל העולם. הלכת-חזרת. צרחת-הצקת. 

ובעיקר דיברת. דיברת בצורה שמפחידה אנשים. הדאגת. הלחצת. הקפצת את העולם. אפילו את האנשים שהכי עמדו איתנים מולך. 

הרגע ההוא שהפסיכולוג הסתכל עליי ונבהל, הוא ממש פחד מהרגשות שלי באותו יום. 

כשדיברת הרגשת שאת עומדת להתמוטט. הרגשת שאת מוציאה את כל המפלצות החוצה. זה לא הרגיש כמו חיים. מזמן כבר הפסקת להרגיש חלק מחיים בעולם הזה. 

לפעמים ההרגשה שזה כלכך מובן שאין איך לחיות הייתה ממש גדולה, ממש איך אנשים כן חיים. כולם מתים הרי. 

שומדבר לא עזר. מילים לא הגיעו אליי. אנשים גם לא. 

והדבר הגרוע ביותר, כל פעם שקרה משהו בדיוק כמו שרצית זה לא נגע בך ולא שיפר את ההרגשה, ואז התקווה.. התקווה היא זאת שהתאבדה. "אם הדברים שכלכך רציתי שבגללם התפרקתי לא עוזרים אז מה עכשיו?? למה לחכות?!?!" 

הדבר היחיד שיכלת לעשות הוא לדבר. 

והיום,

היום אני קודם כל מדברת. אני מכירה אנשים חדשים ותוך 10 דקות הם כבר מכירים את המפלצות. הם ישר שומעים על "המשבר". את הכאב. 

לא חשבת שזה ייגמר. כשהיית בשלב לפני, כשקרו כל הדברים הרגשת שאם רק תדברי, שאם רק יאהבו וירצו בך, רק תקבלי מאיות, אז זה יעבור.

כשהגעת לשלב הזה היית במבוי סתום. המשכת להרגיש רע. ועכשיו בלי כל צל של תקווה. 

ועכשיו החלק המשמעותי ביותר, הקשר עם הבחור. 

ביום הראשון שהוא נכנס לחיים שלי הוא הציב לי מראה מול הפרצוף. העיניים שלו היו הדבר הכי קשה בעולם. לא יכולתי להסתכל עליו. הרגשתי שהוא פשוט מוציא ממני את כל התחושות שבי. 

נזכרתי אתמול בפגישות הראשונות שלנו ושחזרתי מה הרגשתי. והרגשתי בדיוק את כל הדברים שהיו בי חבויים. הרגשתי מוות. הרגשתי סוף. הרגשתי גלונים של ריק. הרגשתי אי אפשר. כלום. אין. קשה. רע. זוועה. ריק אטומי. הרגשתי שהדבר היחיד שיש לעשות הוא להתאבד. 

וכל פעם שהייתי חושבת עליו הייתי מתחילה לרעוד, החרדות היו מתגברות, ומחשבות על דרכים להרוג את עצמי היו מופיעות. 

עכשיו כולכם בטח תגידו "בטוח שהוא עשה משהו לפגוע בך" 

אז לא. זה בדיוק העניין, שהפוך. 

הוא היה הבנאדם הראשון שהקשיב. הראשון שחיבק אותי. הראשון שהיה שם להבין שאני עוברת "מצב חירום" והוא היה מגיע כשהיו לי התקפים. והוא היה מרגיע. והיה לו אכפת. גם כשהכרנו שבוע. והוא לא ברח. הוא הבנאדם הראשון ברשימה שהיה אמור לברוח ולפחד ממני. אכלתי את עצמי חיה וכל העולם האיתן סביבי פחד בטירוף. כולם התרחקו. והוא אמר "אני פה". 

ועכשיו זה נשמע פשוט וברור. אז זה לא. 

בגלל שהוא הכיר רק את הצד השבור שלי לא יכלתי להתנהל מולו, לא רציתי לדבר איתו, הנפש שלי פחדה. מעולם לא פגשתי אותו כשזה לא מה שעמד על הפרק. יש בו איזשהו שקט שפשוט מוציא ממני את הכל החוצה. הוא לא מדבר יותר מדי, הוא לא אקטיבי, הוא קורא את האנרגיה שלי וממנה הוא ממשיך. וכשאני מפורקת אנחנו נשתוק. ואם אני טיפה יתרחק ממנו הוא יגיד לי את זה. בכל פעם שאני אהיה במצבי רוח החיוביים האלה שאני מנסה לשכנע את עצמי להיכנס אליהם, בגלל הדיכאונות, אז הוא יזהה אותם, הוא ישאל אותי למה אני "מוזרה". הוא קורא אותי ברמה שאני לא מסוגלת לעמוד מולו אם אני לא שקטה נפשית. 

האמיתי שלי כרגע הוא להתפרק. אבל באמת שרציתי שנתנהל קצת, שנחיה. שכן נזייף קצת כי קשה לי, שהוא פאקינג יתעלם מהעובדה שאני קצת מוזרה!!!! הוא קורא בקול את הפאקים שלי. את התסבוכים שלי. זה המבט בעיניים שלו ולא יותר מזה. 

ידעתי שאם אני פוגשת אותך עכשיו או מדברת איתך אתה תראה את האמיתי שבי ואם לא אתה תדרוש אותו, וכל האמיתי שבי היה ולפעמים עדיין חלקים שבורים, והמון דיכאון, וייאוש, וחוסר תקווה והרבה חוסר ביטחון, והרבה לגבי הקשר שלנו גם. 

ולא רציתי, רציתי את הלבד, את השקט, עדיין הייתי צריכה את השכנוע שבי שיהיה בסדר, את מה שאתה מחשיב כזיוף. את הניסיון שלי להיות מאושרת, את הניסיון שלי להחזיק את עצמי. כרגע לא הייתי צריכה מראה שתבוא ותגיד לי "את לא סגורה על עצמך" אני יודעת שאני לא! וכרגע הייתי פשוט רוצה שתזייף את זה. שתמלא את החורים. שתתעלם מזה. 

מתישהו פשוט למדתי להסתיר ממך את הרגשות שלי. ולא כמו שהייתי עושה פעם, שזה זיוף עם רמזים, אלא זיוף אמיתי פשוט לשקף לך משהו אחר. שלא תשאל על החלקים הכואבים. ובנתיים ניהלנו את הקשר "על ריק" כל הזמן היינו מדברים על פרטים יבשים. "איפה היית ומה עשית ומתי יש מבחן ומה קורה עם האופנועים ובלה בלה בלה" 

והיום, היום אני במקום שביקשתי את השקט שלי לסיים את השלב הזה. לראות אם הפסל שלי מצליח לעמוד ברוח. אני מתחילה לעכל את כל זה. אני צריכה עכשיו זמן לבד כדי להרגיש שאני מסוגלת לחיות שוב. איתך זה לא נחשב, כי אתה המראה שלי. 

יש רגעים שאין לי ספק שאנחנו צריכים להיות ביחד. אתה הבנאדם היחיד בעולם שהרגשתי נכון לשכב איתו {לשכב בעצם? לשכב זה של דתיים, ולהזדיין זה סטוצים, לעשות אהבה זה של גיל 15, מה זה אצלנו? להרגיש אחד את השניה, להיות אנחנו, להיות חרמנים, לגמור. אורגזמות זה בהחלט אנחנו. כשהייתי עם הבחור ההוא הרגשתי שאני לא מסוגלת לגמור, שאני לא רוצה שהוא יישמע אותי}

אתה מוציא ממני דיכאון כי זאת האמת שבי באותו רגע. אתה מוציא ממני שבור כי זאת אני. ותכלס כשהתחלתי להרגיש יותר טוב אתה הרגשת את זה. פתאום יותר הצלחנו לתקשר, כי הייתי בפנים יותר רגועה. ומגיע לך לראות אותי מרגישה טוב בפנים. כשאני אהיה חזקה מספיק ורוצה להתמודד אני מניחה שזה יעבוד יותר בקלות. שאני ארגיש משהו אחר. 

אני לא רואה את הטוב שלנו כרגע כי אני עדיין מפורקת. אבל כל מה שיש לי להגיד זה שמיליונים של אנשים עברו לי בחיים ורק נדירים מצליחים לזעזע לי את הנפש ככה. עכשיו זה ברע כי אני ברע וכשאני אהיה בטוב? יהיה בסדר. מבטיחה שאני לא אשכח אותך, זה חזק יותר ממני. 

אני רק רוצה לחבר אותך לאן שאתה אמור להתחבר אצלי, זה פשוט כואב לי בטירוף עדיין ואני רוצה לסיים לפתור את זה עם עצמי ולהרגיש חזקה מספיק לדבר את זה. 

אנחנו צריכים להתחיל מההתחלה. כשאני שלמה נפשית וחזקה. כי החיבור בינינו יושב על הנפש שלי וכשהיא מפורקת, נמצאת באיזה שלב ביניים היא לא מוכנה לשיחות. וכשאני ארגיש טוב אני משערת, בעיקר מקווה שאני צודקת, שלא יהיה משהו יותר טוב מאשר הקשר שלנו. 

אתה לא מביא לי אופטימיות, האמת שאתה לא מביא לי כלום. בגלל זה את כל הדברים האלה אני צריכה להוציא מעצמי, ומההשפעות שמגיעות אליי מאחרים. זה לא שאתה לא אוהב אותי שמחה אתה לא אוהב אותי מזוייפת.