המקום חיבור שלנו נופל על נקודות מאוד כואבות שלי ושלך. 

אתה קצת רחוק ממני ואני בטבעי שואלת למה אתה ככה.. תמיד שאלות כאלו מובילות לשיחות כבדות, אבל כשזה מהבן-זוג שלך זה מפרק בך משהו. זה בדרך כלל דברים שפוגעים בך ישירות. וחוץ מזה שבצורה טבעית כשמישהו נחשף בפניך אתה נחשף בעצמך. ולהיחשף מולו זה לשבור כל איזשהי הגנה שקיימת אצלי. והאמת? זה בעיקר מרסק אותי. 

הוא מספר שחצי מהזמן הוא לא רוצה אותי. שהוא חושב על אחרות. שהוא מתבייש בי. שאמא שלו אמרה שאני לא משהו. כן זה מפרק. והעניין שזה לא המקום להגיד לו "אז פאקינג תילך" כי זה לא מגיע מהמקום הזה, יש לו איזה פאק שם. 

אנחנו כל הזמן זזים על סקאלה שבין להיות רחוקים וקרים כמו שני זרים

לבין איחוד ושיתוף בצורה הכי חשופה שקיימת בעולם. 

החשיפה הזאת מקרבת אותו אליי בצורה אסטרונומית אבל לי היא ממש קשה. אני חשופה לחלוטין בלי שום יכולת לשמור על שום חומה שלי. הוא נוגע בכל המקומות הכי שבירים שלי, נקודות שבחיים לא רציתי לחשוף. 

הראש שלי אומר שכן ככה זה אמור להיות. זה זוגיות אמיתית. הוא קורא את הפרצופים שלי ואת הטון דיבור שלי בצורה מדויקת. הוא יכול לגרום לי לבכות כלכך בקלות. הוא שובר את כל מה שאני מכירה כאני. אני מרגישה שאני אמורה ללמוד לעשות את העולם מחדש, אותי מחדש. בזוגיות אמיתית באמת מוציאים הכל ולי יש כלכך הרבה שאני מסתירה, אז להוציא אותם? ואוו זה כבד וארוך מאוד. זה דברים שאני אפילו לא מודעת שאני מסתירה.

הוא זה שסחף אותי לטיפול הפסיכולוגי, אחרי שבועיים שהכרנו סיפרתי לו את הדבר הכי עמוק שלי בעצמי ומשם הכל התחיל. הוא אומר שהבראתי אותו-הוא יודע למה הוא אמר את זה. הוא אמר ש8 שנים הוא לא הרגיש ככה. 

זה היה ברור שכשתהיה לי מערכת יחסים אמיתית היא תהיה עוצמתית כמו שלא ראיתי אצל אף אדם אחר, רק אני הייתי בטוחה שזה יהיה יותר קל מזאתי. 

אני את רוב החיים שלי חיה בכמעט. בחלקים. איתו זה כלום או הכל. בסדר הזה. 

ואני כמו מפגרת, ברגע שהוא מתרחק ממני אני מתרחקת בחזרה. אני עושה לו אגו ואני לא אומרת מה אני חושבת. אני מנהלת את זה מבחוץ, מבלי לשים את הלב שלי שם. כמו שאני עושה עם כולם. אז לא, זה לא עובד איתו. 

בלי קשר אליך החיים פירקו אותי. 

ואתה מפורר כפול. 

לא פלא שהרגשתי ככה. 

אני יכולה לעבור את זה. אני רק צריכה להיות חזקה מול זה. כנה עם התחושות שלי. להסתכל להם בעיניים כמו מה שמעולם לא ידעתי. אני לא צריכה להתרחק, אני צריכה הכי להיות שם והכי להילחם על זה. עם כל האנשים בעולם אתה עושה חומות אז צריך להתרחק, אבל זה בדיוק המקום שכבר לא. 

אם אני יפספס את הבחור הזה פה, בעצם אני לא חושבת שזה יקרה, אני חושבת שזה "זה". 

עריכה:

אני מרגישה שאיבדנו את זה. אני מקווה שקצת חברים (מקווה שלא יתבטל) יגרמו לי להרגיש קצת שיש אנשים שאוהבים אותי ורוצים בחברתי, כי כל המלחמה הזאת איתך ממש גרמה לי להרגיש שלא, ממש הצלחת לגרום לי להרגיש חרא ולבד. למה אני צריכה לעמוד במעמד הזה שאתה לא רוצה אותי ולהתחנן שתרצה, לקבל את הכביכול פאק ולסלוח לך כדי שתרצה אותי, הכבוד שלי ירד למינוס משהו.