זו הרגשת ביטחון כזו, שאתה יודע שאתה יכול סופסוף לשחרר הנחה ולתת לעצמך לנוח מהחיפושים אחרי אנשים 

הם שם. כמו שהם תמיד היו. וזה מגניב ממש. אהבה אמיתית כנראה לא באמת נגמרת.. 

אנשים אחרים פחות מעניינים אבל גם אם כן אתה לא רודף אחרי כלום, כי לך כבר יש, הם לא מושלמים אבל הם מושלמים בשבילך, בהרגשה. אתה פשוט לא מחפש יותר. אם לא בן זוג אמור לספק את ההרגשה הזו? זה לא משנה מה אמור, יש אנשים ביקום הזה שמילאו את החלק הזה ראשונים וזה תמיד יהיה שמור להם. וכנראה שגם לפני כל העולם. אתה מרגיש בנוח, אתה מרגיש אהוב, אתה מרגיש מסופק ומספק. יש שם הכל. כל מה שאתה צריך. ואתה לא עושה שומדבר כדי להחיות את זה. אתה פשוט שם וכל מה שאי פעם התקיים מתקיים. אהבה טהורה עדיין. 

-הבנתי שאני צריכה להתחיל לקחת את הפסיכולוגיה בעדינות יותר. הלכתי עם זה רחוק מדי. 

וממ כן חברה שלי טוענת שאיבחנו לה מאניה-דיפרסיה, אוקיי, מבחינתי היא אותו בנאדם לא ראיתי הרבה שינוי. 

התעסקתי קצת יותר מדי באבחנות והגדרות וניתוחים ותיאוריות ודברים גדולים מאוד ומעט מדי בפה, ברגע, בלחיות, בלצאת עם חברים, בלחיות את החיים הנורמלים. התעסקתי קצת מדי עם הפסיכוזות.