להתבגר זה להבין שלהרגיש טוב זה מותרות. 

אני בת 23, לפני דקה הייתי בת 18, אתם מרשים לעצמכם לחשוף שעד היום מכרתם לנו לוקש שהחיים יפים וברגע שהגענו ל21 גילינו שעלינו בעצם להיות עבדים. להיות מאושר זה שטויות של ילדים. להיות מסופק זה פריטייל. לחייך זה מותרות. אלו החיים. אתה בוגר עכשיו. 

ברוך הבא לעולם העבודה האינסופי, התמרמרות הוא הרגש החדש שלך, רדיפה אחרי כסף וחוסר יכולת להשיג כלום. אני לא בת 47 אני בת 23, כל החיים לפני וכבר הרגתם אותי. חלומות זה ללילה. אני עבד. אני עוד פרט קטן בכל המערכת. לאפחד לא אכפת ממני. בטח שלא למדינה. אנחנו בוגרים עכשיו והגיע הזמן לנצל גם אותנו. 

למה אנחנו הדור הכי מדוכא? כי מגדלים אותנו בללה-לנד ואז בבום זורקים עלינו את כל הזבל. תכירו, המציאות היא חרא. תכירו את דיכאון החבר החדש שלכם וחרדות השותפה שלו. נישואים זה כלא של אכזבות, גידול ילדים זה כאב ראש ובזבוז כסף, עבודה זה הגיהנום הראשי, הבנק זה האויב מספר 1, הנאות זה לא משהו שחושבים עליו בכלל. ברוך הבא לגיהנום. אנשים זה זבל חי, נשים זה צרעות, אוכל זה רעל, טכנולוגיה זה השטן. ברוך הבא למרדף אחרי הזנב שלך. מה זה משנה בכלל מה אתה רוצה. תלמד שציפיות יש רק בכריות, או עדיף שהם יהיו שם. יש מה שצריך. 

מחשבות אובדניות מישהו? 

עריכה:

זה בדיוק המקום שאתה משתיק את כל הציפיות שלך. קיוות והכל התנפץ לך בפרצוף. אז למדת שאם אין ציפיות אין אכזבות. אבל איך אפשר לחיות בלי ציפיות ורצונות? וכולם מצפים ממך לחיות כי הם גם חיים ככה ולהם זה בסדר, לאכול את המציאות המזדיינת הזו. כולם מסתדרים עם מרמור. ואתה לא. והם לא מבינים למה אתה לא מרוצה מזה. מה הרי כולם חיים ככה. אלו החיים. סבבה עכשיו תבינו למה אני ככה. כבר חמש שנים, ושנה וחצי ממש. אני מתה. אני לא חיה אני קיימת. זה לא באסה. הרגתם אותי.  

אתה מפחד לחלום. אתה לא יכול להרשות לעצמך. אתה לא יכול שוב לקוות שהכנפיים יעבדו ושוב להתרסק. כי תכלס יש כלכך הרבה להקים ואתה יודע שזה חייב להיות מבוסס על משהו חזק מספיק. ואתה יודע שאין. אתה כבר כלכך מפחד להגיד לעצמך שתחפש כי להתאכזב זה כלכך כואב, מי יודע מה אני ארגיש בפעם הבאה שאני אקווה ואתאכזב. מי יודע אם זה לא ייגמר בלא להיות פה. ואתה לא מסוגל להחזיק את עצמך 'בבנתיים' אתה לא מסוגל להגיד שיהיה בסדר, כי זה שקר. כי חווית את זה כבר, ואתה כבר לא יכול לסמוך שיהיה בסדר.