בגלל הביישנות והגאווה שלי המשבר בצבא התפתח, ובגלל הביישנות והגאווה שלי גם מעולם לא פניתי לעזרה בנושא.

חמש שנים סחבתי את זה ככה. 

היה לי אובדן שם. כשהתגייסתי. רוב האנשים לא הבינו. אני התאבלתי על החיים שלי. 

יש פוסט אחד שזכור לי טוב מאוד מהתקופה של הצבא, שכתבתי שקראתי ספר על מישהו שחברה שלו מתה בתאונה והוא מתאבל עליה וכל זה וסיפרתי שהרגשתי כמוהו. הרגשתי את האובדן. 

מעולם לא באמת נתתי לזה את המקום שלו. מעולם לא התאבלתי, מעולם לא המשכתי הלאה. 

זה נשמע שטויות, זה נשמע גיל ההתבגרות, אבל איבדתי את הדבר שהכי אהבתי בעולם. וזה כאב כלכך כלכך ולא היה לי מה לעשות עם זה עד שכבר לא יכולתי להרגיש כלום. 

כל הניסיונות שלי להמשיך מהמשבר הזה היו קטסטרופים, טל, ההחלטה ללמוד פסיכולוגיה, כל האנשים הלא נכונים. הכל קרה בזמן שאני מנסה לברוח מהכאב הזה. לא זכרתי מה זה אומר להרגיש טוב. 

ואחרי זה השנה שפוררה אותי מרוב חרדות. הגעתי לנקודות שכבר לא הבנתי מה הקשר למשבר המקורי והן היו גיהנום. והכל כי לא דיברתי. הקאתי ואכלתי את זה כל פעם מחדש. הייתי ברגעים של חוסר שפיות. והכל היה כלכך חזק, כלכך אבוד. כבר לא זכרתי מה זה אומר להיות מסופקת ונקייה, לא חשבתי שזה אפשרי לי. וידעתי במוח שלי שזה היה פעם. 

אם אני אזכר בזה היום זה עדיין יכאב לי. אני מתגעגעת אליהם. מאוד. עדיין. זה עדיין כואב כאילו זה לא קרה לפני חמש שנים. זה חלק ממני. וזה כואב לי. זה כמעט וכבר לא קשור לקצר הזה באישיות שלי, למופנמות ולקשיי הסתגלות, זה כבר התמודדות עם משהו אחר לגמרי. איבדת מה שהיה לך. מה שפתר את כל הבעיות שלך. זה כואב. זה מאוד כואב. אתה מתגעגע ליצירות, אתה מתגעגע להרגשה. והכי כואב התגעגעתי לעצמי. מה יכול להיות יותר טראומטי מלהתגעגע לעצמך?!

-no more -  LIFE LESS WORTH CARRY ON