מישהי כתבה לי בפייסבוק שהיא זיהתה אותי מהבלוג, שפעם הייתי כותבת מדהים ושהיא זוכרת אותי.
מפה לשם אני פה והבלוג מרגיש לי שם, רחוק.
פעם המקום הזה היה הבריחה שלי, פעם הייתי יכולה לבטא את עצמי כאן בלי לחשוב פעמיים. עכשיו, אחרי שנתיים של נתק, מישהי באה וגרמה לי להיזכר באני האמיתית של פעם או אולי במי שהייתי פעם וכבר איננה.
אני עדיין פלסטלינה ולא חושבת שסיימתי לגדול.
חודש אחד מפריד ביני לבין החיים כאזרחית משוחררת מצה״ל.
תמיד חשבתי שאדע מה אני רוצה לעשות בחיים בשלב הזה, כל הפוסטים שלי כאן בילדות היו איזו ציפייה מתמשכת, ריפוי בזמן ההמתנה ללהיות גדולה ולקחת את עצמי בידיים.
אני עדיין פלסטלינה, לא החלטתי כלום.
לקחתי את עצמי בידיים כבר מזמן עוד לפני שידעתי בכלל מה אני עושה, אבל הבעיה היא שאין לי מושג לאן, ואני סתם מסתובבת עם עצמי. תוהה.
לא דואגת יותר מדי, זה מפחיד לחשוב לעומק שיכול להיות שאצא בדיוק ההפך ממה שחלמתי.
ומה חלמתי בעצם? שום דבר ספציפי... החיים לא איפשרו לי לדמיין ואולי הם אפשרו לי רק לדמיין ולהשאיר את זה בגדר דמיון.
לפעמים אני מרגישה כמו ההורה הלוחץ, הביקורתי והדוחף שלא היה לי...
זה עוד יותר מבלבל אותי.
מה שבטוח? כ״כ בא לי לצאת מהבית. אני חושבת שזה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות.