כתבתי הרבה על הפחד לאבד אותו ולא כתבתי מספיק על שאני אוהבת אותו, ואולי דווקא ברגע הספציפי הזה כשאני מרגישה כאילו חייתי מאה שנים של בדידות אני צריכה לזכור מה אחד הדברים הכי טובים שיש לי, סיבה מיוחדת שבגללה אני לא צריכה להיות עכשיו בתוך הדכאון המוזר הזה שעטף אותי... והנה הסיבה הזאת התקשרה - או בעצם התקשר - הוא, אהובי. אני יודעת בדיוק איך הייתי מבלה את השניות, דקות, ימים, שבועות, חודשים האלה בלעדיו ולעזאזל, אני יודעת בדיוק איך "ביליתי" את השנתיים האחרונות בלעדיו! ודווקא אני, היצור שהכי מפחד מאינטימיות או זוגיות והכי חושב שהוא לא ראוי להם שאני מכירה, מרגישה שהזמן הכי טוב שאני יכולה להעביר הוא הזמן שאני מבלה, מבלה באמת, איתו. ולמרות שאני שונאת להודות בזה (ועם זאת מודה בזה כל הזמן) הוא מושלם בשבילי ויש רגעים שהלב שלי עומד לפרוץ מהגוף מרוב אהבה.
בגלל זה אני כל-כך מפחדת... טוב לי שיש לי אותו קרוב, שיש לו אותי קרובה ושהוא שומר עליי ומחזיק אותי קצר. עוד מעט הוא יתגייס ובעוד כמה חודשים גם אני אשים על עצמי מדים, ולעזאזל, יותר מהעובדה שאני מפחדת להרוס את זה - אני מפחדת שזה יהרס מעצמו. כי אז לא יהיה את מי להאשים ומי שיצטער ומשהו לתקן. ואז מה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
