יש לי קטע לאחרונה לסרטי מלחמה. זה התחיל ב fury, הסרבן והמשיך רחוק, רחוק מהרגיל (לא עמדתי בחוק הסרטים רק מ2012).
אני רואה גברים, ילדים, מתרוצצים בבוץ עם פחד בעיניים שברגע הופך לכעס, אומץ והקרבה.
אני מרגישה צורך לציין, אני חובבת סרטי אימה, מסתורין, לא מלחמה או דרמה. אני שמאלנית, אני מוסרית מידי בשביל להבדיל ילד מילד.
אבל בסרטים זה שונה, כל כך פשוט לדעת מי הטוב ומי הרע, מרתק.
הסרט מותח, קשה, מפתיע ולפעמים אני מריצה קצת קדימה, רק בשביל להוריד את קצב הלב שלי ואז חוזרת חזרה.
משהו בסרטי מלחמה מושך אותי לאחרונה ולא הבנתי מה זה.
ואז החייל התקשר הביתה,
אמר משהו במשיבון לאישתו, משהו קטן, פשוט,
ורק אז הסכים לצאת למשימה.
ואז הבנתי. כל סרט כזה נגמר עם אישה, שהכל עבורה, שהיא המקום אליו בורחים חזרה מהתופת.
ואני כל כך אוהבת את הדמעות האלו שלהן, שהן מחייכות ובוכות, חלקן נופלות לברכיים וחלקן קופצות על בן הזוג שלהם.
כל כך שוביניסטי, אני יודעת. כל כך ברור מה אישה צריכה, אמורה לעשות ומה גבר חזק צריך לעשות.
אז אני דוחקת לפינה רגע כמה שאני נגד מלחמות, שונאת שוביניזם, בזה לכוחנות ובריונות שמסמלים עבורי צבא.
ורואה את החלק הזה שהוא נופל לרגלי זוגתו,
שדוד, שבור, פצוע
והיא מרימה אותו למעלה, מושיבה חזרה במכונית ונוסעת איתו הביתה.
משהו בלחזק, לדאוג, להגן ולרפא, כל כך מושך ונוגע לי.
כל חלק בגוף שלי מצטמרר כשהגוף החזק של החייל, המלוכלך והפצוע נופל לידייה העדינות,
שיודעות בדיוק, בדיוק איך לטפל ומה לעשות.
עצוב לי נורא שסרטים שוביניסטים, מליטריסטים ודרמתיים נכנסו לי ללב, אבל האמת היא שתמיד זה היה שם,
החזק, הקשוח,
מקריב הכל, לה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
