אחי התגייס הבוקר והאמת היא שיותר מהכל, וואלה, בא לי לבכות.
נסעתי לילה לפני הגיוס לברלין עם החבר, הטיול נקבע לפני שהגיוס שלו אוחר להיום. בקבוצה המשפחתית אבא שולח תמונות - ההורים מחבקים אותו, חברה שלו צמודה אליו, אחותי והחבר שלה חווים גם הם את אחי שמתגייס לצבא. ולי? בא לבכות.
לא בכי של אשמה.
על אחי הטהור שרצה להתגייס וקיבל ממני רק הרצאות על למה לא, לא בגלל שאני כועסת על מידת ההתערבות שלי, על המשפטים הקשים שנאמרו ממני אליו, לא בגלל שאיני חושבת שהברהתי לו מספיק כמה הוא חשוב לי ושעמדתו הפוליטית לעולם לא תעמוד בנינו בשום דרך.
אני שמאלנית רדיקלית (ולא, רדיקלי זה לא קיצוני. פירוש המילה היא שורשי. אנשים שמעוניינים לפתור בעיה מהשורש, לדוגמא - במקום לשים פלסטר, למנוע פציעה). אני שמאל רדיקלי שמתנגד למושגאים לאומניים כמו ציונות, שתומך בשיוויון בין כל המינים והגזעים של בעלי החיים על כדור הארץ, שתומך בשחרור וחופש של כל אחת ואחד. אני שמאלנית, עמדתי בהפגנות מול גדר ההפרדה בבלעין והרגשתי את הגז המדיע זוחל לגרון שלי. הוא יודע את כל זה, הוא גדל שאני אחותו הגדולה והשמאלנית. אבל אני לא בוכה בגלל שאולי לא הדגשתי כמה הוא חשוב לי יותר מהכל. הוא קודם, תמיד. ילד כל כך טוב. מוריד את הזבל בלי שנבקש, מתעקש להרים את התיק שלי, מתעקש להיות היחיד בבית שאינו מתפרץ ודווקא מאזן את הרוחות שלי ושל אחותי. אחי ילך לסופר לקנות לי מסטיק אם אבקש, יסרב לקבל ממני אפילו שקל שאני מזמינה אוכל והוא עם האשראי, הוא מדהים. הוא אח מושלם.
לא בכי טהור של אושר, על ההצלחה הקטנה שלו.
הוא נלחם מגיל קטן בי, על השלט לטלוויזיה וההתור במחשב. הייתי משפילה אותו מול חבריו, רבה איתו, היינו הולכים מכות ומתנכלים אחד לשני. הוא גדל בבית דומה לשלי - בית מתעלל, קרוע, פרוץ עם אמא דכאונית וסדיסטית, אבא סאבמיסיבי שמעדיף לראות אותנו רק בסופי שבוע ובשאר הימים לעבוד בשעות לא שעות. הוא גדל באותו בית שלי, חלקנו חדר. הוא גדל קצת שונה כהיפר אקטיביות ובעל הפרעות קשב חמורות, הוא עבר 6 בתי ספר עד כיתה י' שאז עבר לאבא בת"א והתאפס. אני עברתי שנתיים לפניו וראיתי אותו מאבד את השנאה שלו, נפתח, אחי.
הוא לוקח כדורים כבר שנים, אותם כדורים שסבתא שלי, אחותי ואני לוקחות - מייצבי מצבר רוח, אנטי דיכאוניים ממשפחת הSSRI. אני החלפתי משפחת תרופות לפני שנתיים אבל הלוסטרל שבפיו, הציל את חיי כמו את שלו.
הצבא לא רצה לגייס אותו אז הוא נלחם. לצו הראשון הלך עם החששות הברורות ובדיעבד מוצדקות כי קיבל פרופיל 64. ששאלו אותו מה הוא רוצה לעשות בשירות - הוא אמר שהוא רוצה להיות נשק. זהו התפקיד היחיד שיקבלו אותו אליו, חשב. הוא לא חשב לשאוף יותר. המראיינת חשבה הוא פנט, קיצוני, לא הבינה למה הוא רצה להיות נשק. שהוא קיבל את ההודעה שהוא לא מתגייס, הוא נלחם בשיניו.
הוא כתב מכתב, הורי כתבו מכתב, מדריכי חוג הגלישה שלו, המקום בו הוא עובד, מוריו, מנהליו, הפיסכולוגית והפסיכיאטרית - כולם אמרו כמה יתרום ביכולת ההדרכה שלו, חוש ההומור הבריא ובחוכמה שלא תפסיק להפתיע. יתרום לצבא בכל דרך שיוכל.
אחרי כמה פגישות והתעקשויות, הוא נשלח הבוקר לגיוס כללי בצפון, שם יחליטו היכן לשבץ אותו.
כל הבכי, ההתעללות שחווה והכעסים שלו נותבו למקום אחר - אחי הצליח והתגייס. נלחם בשיניו להוכיח שהוא לא אחי-בן-ה10 שבורח מבית הספר ונקלע לריבים. הוא הוכיח שהוא השתנה, גדל והפך לגבר הנבון שהוא היום.
לא בכי עמוק של פחד, על הדאגות שלי.
כמה חיילים מתים, חוזרים עם פוסט-טראומה מהמלחמה, עם פציעות נפשיות, פיזיות, כמה שהם לא יהיו, אני מפחדת שאחי יחווה בריונות.
אחי רודף צדק גדול.הוא רב עם מורים, חברים, איתנו ועם ההורים על טיפות אי צדק שפוזרו בחיו. הוא יזכור שקר שנאמר לו, בגידה והרגשה לא טובה. הוא יגן על הילד החלש בגדוד גם אם זה יעלה לו בחיו.
בזה אנחנו דומים, כולנו רודפי צדק, הכבשים השחורות הכי לבנות שתראו, פעילים לזכויות בעלי חיים, אנשים, להט"בים… אנחנו משפחה שגדלה על ערכי כבוד, הגנה על הקטן, החלש והקרבה נכונה למען חיים טובים. הרגשת הסיפוק שעולה כשעושים את הדבר הנכון - היא ההתמכרות האמיתית שלנו. הרגשת ההחמצה, מצפון סורר, העלמת עין - תשאיר אותנו ערים בלילה, מתייסרים שלא הגנו, או שפגענו באחר.
התאבדו סביבי 5 אנשים ב3 השנים האחרונות. אחד מהם הוא בן הדוד של חברתי מהתיכון, ירה לעצמו בראש בזמן השחרור הביתה מהבסיס.
אנשים כמוני, אחי, כמו אחותי ובעלי דיכאון דומים רגישים יותר. פחות יכולים להכיל את הרגשות של היום - יום. לבכות יום שלם על חתול שרץ בגשם, על מילה רעה שחבר אמר, אנחנו לא נועדנו להיות מאותגרים חברתית וזה המינוס הגדול שלנו.
אני מפחדת שאחי יתאכזב מהייחס הלא פיירי בתהליך השיבוץ שלו, יפגע מיחס שאר החיילים, יחווה אפליה כלשהי, יריב עם המפקד שלו על פקודות לא הוגנות, ילעג לבריונים שיתנשאו ויאתגר אותם. אני כל כך מפחדת שאחי יחזור כמו פעם - ילד מבוהל, כועס ופצוע.
לא בכי דרמטי או שקט, בא לי לבכות על הנייר עם הלב, להציפו בבעבר, בהווה ובמחשבות על העתיד.
ככה אני בוכה מגאווה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
