דיברנו על ילדים.
הבנתי כמה עמוק זה היה, התופת של האי ידיעה הגיעה ממקום של חשיבה עמוקה וארוכה.
זה לא רק מחר, חודש הבא ולחגוג שנתיים יחד. הוא אמר שהוא רוצה ילדים, הוא צריך לדעת שאני יודעת.
זה לא רק הx שהתפוצץ, זה הx שאולי יתפוצץ בעתיד, פצצה מתקתקת עם שעון? ואחרי השעון, אחרי הפיצוץ, הטבע מחלים?
פרחים גודלים מחלונות בתים מרוססים?
ציפור מקננת במכונית? ירח מאיר על אגם ריק משקיות?
או שאחרי פיצוץ כזה אדמה חרוכה נשרפת ומתכלה בשקט?
פצצת האטום בצ'רנוביל הותירה אסון שהפך ליער, מלא חיים ופריחה. אני רוצה גם, אבל שהפצצה מתפוצצת - היער שווה את הקורבנות?
דבורים סובבות כוורות בתוך גופות, אופניים זרוקות לצד הדרך, בובת דב חובקת פרפר ויד קטנה שהייתה שייכת למשהי בעבר.
אז הוא אמר שהוא רוצה ורוצה לדעת שאני רוצה, שנרצה ושנוכל. אמא אמרה שאני מתבגרת בקצב מהיר, תמיד הייתי, כך שאין לי מה לדאוג. אני מכירה אותך מאז ומתמיד, את תהיי במקום הנכון בזמן הנכון, הכל נכון לך עד אז.
הפחד התהומי של לפגוע במשהו שיצרתי, של להפוך אחר לאומלל כמו שהייתי, ליצור הכל מכלום בשביל שיסבול? שיגרום סבל? שישנא אותי כמו ששנאתי אני? להביט לתוך ימת דמעות ולעודד שעם הזמן, זה יעבור? לחרוט על המצח שלי להיות הכי טובה, פחות מזה לא מספיק. לחרוט יעזור? אולי לצרוב? לנקב? לשרוף?לקרוע? לחתוך?
הפחד המקפיא לפגוע כמו שפגעו בי, להפוך לשטן באותה המשבצת של ההורסים שלי.
הפחד להפוך את הדבר שיהיה הכי יקר לי... למסכן.
לא רק כי אני מפלצת, כי החיים קשים, הטכנולוגיה, בריונות, שנאה, סבל בעלי החיים, חברתית, פיזית, נפשית- כמה זה קשה לשחרר, לפרום קשרים שהיום אני מתקשה, נאחזת בהם. חוסר אונים.
ציירתי פרחים בצבעים בוהקים, זוהרים, פרחי שלום נגזמים במשב מזמרה. חשבתי כמה עצוב כאן, אם האינסטינקט האמהי והצורך שמקנן בי הוא נכון? ואם כן, לכולם? לי, לו, למי שיהיה, לעולם?
אינסטינקטים כבדים מאלו נפסלו, אונס, ניצול, התעללות בחלשים, נידוי חברתי - כל אלו טבעיים כקנאה, אבל אנחנו כחברה למדנו שלא להטיל ספקות ולשנות את ההתנהלות שלנו. גם הולדת ילדים כזו? מעשה אגואיסטי בעולם עם פיצוץ אוכלוסין שגם ככה יעלה באש, גם ככה הימות הופכות מדבריות בזכות דייג ועוד 45 שנה לא יהיו דגים בים.
להביא ילד לעולם לפני אפוקליפסה, לדעת שישרף מחום השמש וימות מצמא, עד כמה זו אהבה? אולי בכלל צורך חסר התחשבות בילד עצמו?
מה אגיד כהצדקה לעצמי ולאחרים? "רציתי"? קרה בטעות, חשבנו יחד, קיוויתי? אני בכלל לא רציתי? איך מתרצים מעשה כל כך לא נכון, שבכל נימי גופי מבעבע כטעות אבל ברחם שלי, הוא חמים. איזו תחושה תבקע?
אמרתי שלא, שלא, שלא, לא ולא. אולי כן פתאום, פתאום. אני לא צריכה להצדיק את עצמי ומאוד צריכה.
ים, שקוף וזז מתחת לרגלי. אני עולה על סירה שמזכירה לי כל מה שהיה עבורי נכון וחיזק אותי, אני עולה לסירה בתוך מים וחושבת איך זה יראה הפוך, כשאני אהיה האמא הטרייה? הסבתא? אמא למתבגרת? לנערה? אני רוצה לחיות בעיר? ביישוב? קיבוץ כפר? צפון? דרום? אני רוצה לסוע לטיול בשבתות? לבנות אוהל מול מדורה עם תפוחי אדמה, בצלים ופטריות? תהיה להם דמות שתלמד אותם לבנות רהיטים, לתקן שקעים, להחליף מנורה ולבנות אוהל? דמות שתשחק איתם כדורגל, תלך איתם לסרטים? אולי תקלע צמות ותפדר בובות. אילו כישורים יהיו להם? איזה אבא חוץ מאבא שלי, יכול להיות בשביל להרגיש בטוחים? אני אוהב ככה לנצח? זוגיות תהיה מכשול או עזר עבורם? עבורי?
הם יחיו בסביבה אורבנית? שקטה? מלאת אוטובוסים או טרמפים? הם ידעו לבשל? אני אדע לבשל?
הבית יהיה מסודר? אני אהיה אחראית על דברים או שותפה? ארגיש מוכלת או עוד קורבן לחברה חשוכה? אני אבשל או שיבשלו איתי? אני אתחרט? אני מצאתי פרטנר מתאים? מצאתי מקום בטוח לי ולהם? רק לי? רק להם?
אסור שיהיה להם חסר, לעולם לא. בגלל שהם יהיו חכמים הם ידעו לבקש מה שהם רוצים, אני אדע שאם הם מבקשים הם צריכים או באמת מאוד רוצים. איפה הגבול?
אמא אמרה לסבתא לא לתת לנו ממתקים לפני האוכל, שלא נהיה מפונקים. סבתא שלי ענתה עם מבט זקן ומחייך "שיהיו מפונקים, מה רע? ככה הם יתרגלו לרמת חיים גבוהה, לחוסר פשרות, ישאפו גבוה וילחמו כעצמאים להגיע לשם גם בגיל מבוגר יותר". לסבתא שלי יש 3 בנות ואז שלישיית בנים. כמו אמא שלי, גם היא עבדה קשה מאוד ודאגה לילדים שלה הכי טוב שהיא יכלה. עבורי זה לא מספיק, המבט המחייך הזה, שהיא רואה את האושר שהיא לא יכלה לתת לילדים שלה ועכשיו רואה אותם מונעים מהילדים שלהם, הוא קשה.
איך לומדים להיות דמות לחיקוי, מקועקעת ומחוררת כמוני? ואיך עוזרים או לא הורסים?
ילדים כמו ספוג, האם אני סביבה מספיק נקייה?
לגזור קופונים זה אקט חינוכי, להבין את ערך הכסף וללמוד שאפשר הכל, אבל לבדוק ולהשוואת מחירים, להתענג בצורה חכמה. מספריים גוזרות שיערות של שיבה, פלומה וגילוח.
המחשבות על מתי, אם, איך, איפה, הן נוברות בי מאז. חופרות במוח ובנפש שלי, גועות במחזור ומעוררות כשאני מהרהרת במה הלאה. אלו לא מחשבות של "אני רוצה? אני יכולה?" יותר של השלמה, יותר של לחפש תירוצים והצדקות לכך שזה יקרה כנראה בעתיד.
לא מתאים לי להתעלם מתחושה פנימית, לא מתאים לי לרעוד נוכח האמת במקום להלחם בעזרתה. משהו בי חושש איך יהיה, פחות מאם יהיה.
איך אהיה ואיך יהיה, כמה מאושרים אפשר כבר להיות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
