יש לי מליון מחשבות שאף אחד לא מכיר. אולי אלכס שאיתי מכיתה ג'. 

הפסיכולוגית שאלה אותי למה קשה לי כל כך לישון לבד, למה אני מחפשת (היה לפני החבר) מיטות של אחרים רק בשביל הלילה. היא שאלה איך אני מרגישה שאני לבד במיטה. ממה אני כל כך חוששת.

לא חשבתי על זה לפני ובפגישה הבאה אמרתי לה:

אני חושבת על הפחד האימתי שלי מלהתבגר ולהזדקן,

החרדה להשמין, החרדה מלהרזות, השנאה שלי לעבר והפחד שלי שהוא יחזור על עצמו. 

אני תוהה לגבי המראה שלי, אני חושבת על המקומות שאני לא אוהבת כמו אף, חזה וניתוח פלסטי. 

אני תוהה לגבי ישבן, הגב שלי ולעשות ספורט.

ואז אני מרגישה רע, כל כך רע וחסרת אונים או כוח לשנות. 

אני אומרת לעצמי שהכל בסדר, אם אראה רע אני אתאבד. 

המחשבה הזו מרגיעה אותי קצת בלילות. "במקרה הכי גרוע אני אמות".

אני מרגישה מיואשת מכל העבודה שלפני. 

אני בעיקר חושבת על המראה שלי. המשקל.

היום נזכרתי בשיחה הזו, כמה שאף אחד לא באמת יודע מה אני חושבת ועוברת. אני אוכלת כמוכם, נוסעת באוטובוס לעבודה ויוצאת מידי פעם למסיבות. אפילו אני לא ידעתי.

יש בשעות של הלילה משהו נורא שפורץ ממני

זו אני של פעם, שרק חושבת ה. אכילה ושנאה עצמית. 

חשבתי שעברתי את זה, שקטן עלי, שהמראה מחייכת לי אז כבר סיימתי. 

אבל זה תמיד, לא עובר, מלחמה תמידית.

מזל שאני של פעם נמצאת רק בלילה, חבל שאני עדיין לא יודעת לשחרר אותה לחלוטין.