יום חמישי זה היום הכי בודד.

זה היום שהכי אהבתי בשנתיים האחרונות, זה היום של הבלאגן או הסדר, עם סיבה לחכות לו.

אני עובדת בימי שישי ושבת, כך שזה לא אפקט ה"מחר חופש", זה אפקט ה"יום חמישי".

לאחרונה נשים בחיי לא נעימות לי או שאני לא נעימה להן, דבר שמצמצם משמעותית את האפשרויות שלי.

הזו מברלין שהזכירה לי איך אפשר להתאכזב,

הזו שגילתה שחשפתי אותה לאחר,

הזו שסתם קופצת מחברה לחברה.

התוצאה היא שאין לי חשק להיפגש אחת על אחת, הפתרונות ליציאה רק משעממים ויום חמישי חזר להיות היום הכי בודד.

זו לא רגרסיה - אני מזכירה לעצמי - זו לא תחילת תקופה רעה.

זה רק אומר שביום חמישי אני לא יוצאת.

זו תקופה, בלי ציון או תכונה.

אפילו - אני משכענת את עצמי - מלאת מוטיבציה ללמוד ולהתפתח.

יש בה דברים טובים כמו זמן ללמוד, להצליח לקטר ולבכות בלי שיגידו לי "הנה האזעקה מתחילה" (מי אומר את זה לילדה שבוכה מתסכול שהיא לא מצליחה לפתור מה שכולם כן?!!!!). יש לי זמן לצמוח, לשחרר, לפרוח.

כן, יש לי מה לעשות, יש לי איך לעשות והמון חלומות.

אבל יום חמישי בודד לי.

ועוד לא סיפרתי לכם על שישי.