אמא מחפשת משמעות

אני רוצה להיות בר רפאלי :) ולא מהסיבות ה"רגילות" אני לא מקנאה בחיים/יופי/כסף/בעל/שלה, רק ברוגע, בנונשלנט, במה שהיא משדרת, גישה כזו של "אני בטוחה בעצמי, אני עושה מה שבא לי ואני יודעת שהכל יהיה בסדר".

אני יודעת שאולי זו רק הצגה, בסך הכל היא מראה לנו את מה שהיא רוצה שנראה, אי אפשר לדעת מה באמת קורה שם, אבל היא פשוט נראית תמיד כל כך בטוחה בעצמה, בהכל, רואים את זה בהתנהגות שלה, בדיבור שלה, בצורה שהיא מתראיינת כאילו כלום לא יכול לפגוע בה. הייתי רוצה טיפה מזה, טיפה מהרוגע, טיפה מהביטחון...

לפני שעה בערך היא הכריזה באינסטגרם שהיא מצפה לתינוק שני, בערך שבעה חודשים אחרי הלידה של ליב, זה היה רק עניין של זמן, מיד אחרי הלידה היא הכריזה שהיא רוצה עוד הריון בקרוב והנה...

אני נזכרת בעצמי שבעה חודשים אחרי לידה...לא חשבתי שארצה ללדת שוב אף פעם...הייתי עדיין עם הילד בבית, במערבולת רגשית מטורפת... אבל בר החליטה ובר עושה.

אולי זה נשמע שאני סתם קנאית ומממורמרת זו לא הכוונה שלי...אני פשוט אמביוולנטית, מצד אחד אני באמת מעריצה אותה על כל התכונות האלו שכל כך הייתי רוצה שיהיה לי יותר מהן ומצד שני זה גם מעורר בי דחייה, שהיא מתנשאת מעל כולנו, שהיא חושבת שהיא יותר טובה ...

כן, אני עוקבת אחריה באינסטגרם (כמו שאני עוקבת אחרי המון סלבס אחרים...שריטה שלי)

To live is the rarest thing in the world. Most people exist, that is all, זה מה שכתוב בכותרת החשבון...

"רוב האנשים רק קיימים..." כן זה נכון, אבל לא בר רפאלי, היא לא "רק קיימת" היא עושה הכל ובגדול, היא לא מניקה, היא רוצה עוד הריון עכשיו והיא עושה את זה (חישוב גס אומר שהיא נכנסה להריון כשהבת שלה הייתה בת חמישה חודשים בערך...אולי פחות?)

גם אני רוצה קצת מהכוחות האלו...גם אני רוצה קצת פחות "רק להתקיים" ויותר להיות קיימת באמת, לחיות באמת...

איך עושים את זה בר?

ושיהיה לך במזל טוב

כל פעם זה מדהים אותי מחדש הפער בין איך שאנשים נראים, מתנהגים ומה שהם
משדרים החוצה בין מה שקורה להם בפנים, מה שעובר להם בראש, הדברים שהם לא
רוצים לדבר עליהם ולשתף בהם...ואולי הם כן רוצים, אבל מפחדים שאף אחד לא
רוצה לשמוע (אולי רק הפסיכולוג שגם זה לא בטוח...:))

אני מתנהגת ככה, כולם מתנהגים ככה מי שיותר ומי שפחות. כי זה לא כיף
נכון? גם אם אתה בדיכאון או חרדה או פאניקה, לא בא לך שאחרים יראו, לא בא
לך להיות הבן אדם הלא כיפי, המבאס הזה שאחרים לא מבינים מה עובר עליו
(למרות שאני חושבת שכולם יכולים להבין כי כולם מגיעים לשם מתישהו).

למשל,
קשה מאוד להסביר לבן אדם שבחיים שלו לא חווה התקף חרדה מה זה התקף חרדה,
קשה לראות בן אדם בהתקף חרדה כשאין לך מושג איך לעזור לו. כחרדתית בעצמי
אני יכולה להגיד שהתקף חרדה זה אחד הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות לך,
בעיקר אם לא חווית דבר כזה אף פעם לפני ואין לך מושג מה קורה לך. לי היה
התקף חרדה אחד משמעותי שהביא אותי למיון, זה קרה לי פעם אחת ואני מקווה כל
כך שלא יקרה שוב, זה קרה בעקבות תרופה נוגדת חרדה חדשה שהתחלתי לקחת וכנראה
הגבירה את החרדה+הפחד מפני תופעות הלוואי שלה וזה מה שקרה...למרות שידעתי,
גם שהייתי שם במקום הנוראי הזה שאני לא באמת בסכנת חיים ובכל זאת, זה מה
שמרגישים באותו הרגע.

אז נכון שמאז לא חוויתי דבר כזה וכולי תקווה שזה אף פעם לא יקרה שוב...אבל אני מניחה שחרדה זה משהו שכנראה ילווה אותי כל החיים ובהחלט יש סיכוי טוב שאחזור לקחת את התרופה נוגדת החרדה אחרי הלידה, לא המשכתי לקחת אותה בהריון הזה ולא בקודם כי לא רציתי לקחת את הסיכון שיפגע בתינוק בדרך כל שהיא למרות שבמכון הטרטרולוגי אמרו שזה בסדר, הפסיכיאטר שלי אמר שלא...בקיצור זו החלטה מאוד אישית ויש נשים רבות שממשיכות לקחת תרופות כאלו בהריון, מתארת לעצמי שאם באמת לא הייתי יכולה לתפקד גם אני הייתי ממשיכה...רק שזה ממש קשה, להיות רוב הזמן בלופ של מחשבות על הדבר הנוראי הבא שיכול לקרות...ומה שקצת מצחיק זה שאני חווה כמעט אותם סימפטומים בדיוק שחוויתי בהריון הקודם, אפילו ברמה פחותה יותר ועדיין...אני מעצימה אותם למימדים לא באמת הגיוניים, אני מודעת לזה ואני לא יכולה להפסיק את זה.

יש לי עוד שלושה חודשים...אין לי מושג איך אני אעבור אותם...אני יודעת שהם יעברו בסוף, הזמן לא צריך עזרה מאף אחד כדי לטוס ובכל זאת זה מרגיש כמו נצח.