אמא מחפשת משמעות

בלב כבד אני עושה לייק על התמונה שהיא העלתה, בחורה בת עשרים ושלוש, אימא לתינוקת שתכף צריכה ללדת שוב...נכנסה להריון שלושה חודשים אחרי הלידה, לי זה נראה כמו מדע בדיוני... הם נראים כל כך מאושרים בתמונה הזו, אימא, אבא, ילדה על הידיים, בשמש, מחייכים כאילו אין צרות בעולם, המצחיק (אולי העצוב) הוא שאני חושבת שהם באמת מאושרים...אז למה אני מרחמת עליה? מה לא בסדר איתי? למה אני שופטת אותה כי היא לא נזהרה ונכנסה מיד לעוד הריון (שהיא נורא שמחה עליו!)? למה אני מרחמת עליה כי עוד רגע יהיו לה שני תינוקות בבית? הכל בתמונה הזאת נראה לי כך כך מזויף...אבל אולי זה לא? אולי הם באמת מאושרים? מודים כל יום שיש להם את כל האושר הזה, מודים על כל מה שניתן להם? גם אני רוצה להרגיש ככה...אני לא יודעת עד כמה האושר שלה אמיתי, אבל אם כן, אפילו חצי אמיתי, אני מקנאה בה...גם אני רוצה להרגיש ככה, גם אני רוצה להודות על כל הטוב שיש לי ולהיות מאושרת עם כל מה שהשגתי בחיים..אני באמת כל כך רוצה את זה, אבל אני מרגישה מיואשת ומתוסכלת, מרגישה שאני לא מצליחה להנות מהדברים הטובים שיש לי בחיים, לא מצליחה להסתכל על החצי המלא...מתלוננת כל הזמן, מתעצבנת מהר, כועסת, מתוסכלת שהילד לא מקשיב לי, שבן הזוג לא מקשיב לי, מרגישה שאיבדתי את עצמי...אני כל כך רוצה לצאת מזה, אבל זה משהו שטמוע בי, באופי שלי. אני יכולה להאשים את ההורים שלי ולא משנה מי עד מחר...זה לא יעזור, זה לא ישנה כלום. במקום להיות שמחה שהולך להיות לי עוד ילד אני מרגישה פחד וחרדה ממה שיהיה, מרגישה שעשיתי טעות, שאולי אני לא בנויה לזה...אולי אני לא באמת מתאימה להיות אימא, אולי אני אימא גרועה.

אני מרגישה כל כך ילדותית ונמאס לי מזה כל כך, אני רוצה להיות בוגרת. הבחורה שבתמונה הזו צעירה ממני בעשר שנים, עשר שנים! איפה אני ואיפה היא כשהייתי בגיל הזה...מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם כלום, שהכל גדול עלי, אפילו דברים שבעיני אנשים אחרים הם כלום, משהו שמדפדפים הלאה...התחושה הזו מלווה אותי שנים, מרגישה שלא התבגרתי באמת אף פעם, איך מתחילים להתבגר בגיל שלושים ושתיים?...   

כתבה קצת קיצונית (אפילו בשבילי :)) אבל בהחלט חומר למחשבה...

http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3880003

לפעמים פשוט בא לי להתפטר מכל "התפקידים" "שנכנסתי" אליהם, אימא, בת זוג...לפעמים אני לא מרגישה שאני חיה את החיים שלי, אני מוצאת את עצמי שואלת איפה החיים שלי?...

קודם דיברתי בטלפון עם חברה טובה וותיקה שלי, היא רווקה ומחפשת זוגיות כבר הרבה זמן, איכשהו תמיד נופלת על בחורים שעושים לה רע. הפעם היא התייעצה איתי לגבי בחור ששלח לה הודעות מוזרות בשרשרת ובגדול אמר שהוא חייב להיפגש איתה כי הוא חייב כבר למצוא חברה חדשה, ברור שזה הרתיע אותה וגם אותי ושתינו הסכמנו שאין מצב להיפגש עם הקריפ הזה, מזל שרוב הפסיכים מסגירים את עצמם באיך שהם פונים לבחורה... כשהמשכנו לדבר על המצב הרע שלה עם גברים היא אמרה שהיא פשוט רוצה חיים משעממים, שהיו לה מספיק "חיים מעניינים" והיא רק רוצה קצת שקט, וזה לא אומר שהיא עשתה חיים משוגעים עד עכשיו, היא בעיקר התכוונה לכל הסרטים והבעיות שהיא עברה עם ההורים והמשפחה שלה בכלל ועוד כל מני כאפות מציאות שהיא חטפה לפרצוף.

היא בעצם רוצה חיים כמו שלי....ואני שואלת את עצמי, עם כל התלונות שלי על החיים הנוכחיים שלי, מה הייתי עושה אם הייתי במקומה כרגע? בטוח נכנסת לדיכאון קשה... אם הייתי עכשיו רווקה בת 33 תכף ובלי זוגיות באופק...עם חופש תיאורתי לעשות מה שבא לי, היה לי טוב יותר? אולי כן אם הייתי סוג כזה של בן אדם שטורף את החיים, אבל...אני לא כזאת, אני חיה את השגרה שלי בתוך הפחדים והחרדות שלי וגם אם הייתי עכשיו רווקה "חופשייה" סביר להניח שלא הייתי עושה שום דבר מיוחד עם "החופש" הזה.

מה שאני מנסה לומר זה שאני איפה שאני אמורה להיות...אז למה לפעמים אני מרגישה שזהו, מכאן אין יותר לאן לשאוף ולאן להתקדם?

אני יודעת שזה לא נכון, החיים לא נגמרים אחרי שמתחתנים ומביאים ילדים, יש אנשים שזה הייעוד בשבילם...אני לא מרגישה ככה, כלומר אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו בשביל עצמי, משהו בעל משמעות...כל הזמן צצים לי רעיונות מה המשהו הזה יכול להיות, אבל בנתיים אני עוד לא שם...

משהו שיבדיל אותי טיפה מן האפרוריות הזו של השגרה שכולם מנהלים, משהו שאני אעשה רק בשבילי.