אמא מחפשת משמעות

כל פעם זה מדהים אותי מחדש הפער בין איך שאנשים נראים, מתנהגים ומה שהם
משדרים החוצה בין מה שקורה להם בפנים, מה שעובר להם בראש, הדברים שהם לא
רוצים לדבר עליהם ולשתף בהם...ואולי הם כן רוצים, אבל מפחדים שאף אחד לא
רוצה לשמוע (אולי רק הפסיכולוג שגם זה לא בטוח...:))

אני מתנהגת ככה, כולם מתנהגים ככה מי שיותר ומי שפחות. כי זה לא כיף
נכון? גם אם אתה בדיכאון או חרדה או פאניקה, לא בא לך שאחרים יראו, לא בא
לך להיות הבן אדם הלא כיפי, המבאס הזה שאחרים לא מבינים מה עובר עליו
(למרות שאני חושבת שכולם יכולים להבין כי כולם מגיעים לשם מתישהו).

למשל,
קשה מאוד להסביר לבן אדם שבחיים שלו לא חווה התקף חרדה מה זה התקף חרדה,
קשה לראות בן אדם בהתקף חרדה כשאין לך מושג איך לעזור לו. כחרדתית בעצמי
אני יכולה להגיד שהתקף חרדה זה אחד הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות לך,
בעיקר אם לא חווית דבר כזה אף פעם לפני ואין לך מושג מה קורה לך. לי היה
התקף חרדה אחד משמעותי שהביא אותי למיון, זה קרה לי פעם אחת ואני מקווה כל
כך שלא יקרה שוב, זה קרה בעקבות תרופה נוגדת חרדה חדשה שהתחלתי לקחת וכנראה
הגבירה את החרדה+הפחד מפני תופעות הלוואי שלה וזה מה שקרה...למרות שידעתי,
גם שהייתי שם במקום הנוראי הזה שאני לא באמת בסכנת חיים ובכל זאת, זה מה
שמרגישים באותו הרגע.

אז נכון שמאז לא חוויתי דבר כזה וכולי תקווה שזה אף פעם לא יקרה שוב...אבל אני מניחה שחרדה זה משהו שכנראה ילווה אותי כל החיים ובהחלט יש סיכוי טוב שאחזור לקחת את התרופה נוגדת החרדה אחרי הלידה, לא המשכתי לקחת אותה בהריון הזה ולא בקודם כי לא רציתי לקחת את הסיכון שיפגע בתינוק בדרך כל שהיא למרות שבמכון הטרטרולוגי אמרו שזה בסדר, הפסיכיאטר שלי אמר שלא...בקיצור זו החלטה מאוד אישית ויש נשים רבות שממשיכות לקחת תרופות כאלו בהריון, מתארת לעצמי שאם באמת לא הייתי יכולה לתפקד גם אני הייתי ממשיכה...רק שזה ממש קשה, להיות רוב הזמן בלופ של מחשבות על הדבר הנוראי הבא שיכול לקרות...ומה שקצת מצחיק זה שאני חווה כמעט אותם סימפטומים בדיוק שחוויתי בהריון הקודם, אפילו ברמה פחותה יותר ועדיין...אני מעצימה אותם למימדים לא באמת הגיוניים, אני מודעת לזה ואני לא יכולה להפסיק את זה.

יש לי עוד שלושה חודשים...אין לי מושג איך אני אעבור אותם...אני יודעת שהם יעברו בסוף, הזמן לא צריך עזרה מאף אחד כדי לטוס ובכל זאת זה מרגיש כמו נצח.