אמא מחפשת משמעות

ואז מגיע הרגע בחייה של כל הריונית שנמאס לה והיא רוצה את הגוף שלה בחזרה.

הריון זה דבר ארוך...עכשיו כשאני בחודש התשיעי קשה קצת לזכור מתי לא הייתי בהריון ומה שבטוח אני רוצה לחזור לשם...זה נכון מה שאומרים, הריון זה שמונה חודשים ושנה, טוב לא בדיוק, לשמחתנו הרבה הריון זה דבר מוגבל מראש בזמן, אבל החודש האחרון (לבנות המזל בנינו ש"זוכות" לסחוב אותו עד הסוף) הוא בלי ספק הכי ארוך, אז נכון שזה רק עניין של ימים עכשיו, אבל מה שמשגע הן המחשבות על מה שיהיה בלידה ואת שואלת את עצמך מיליון שאלות, מה יהיה? איך יהיה? איך יתחיל? מתי? כמה יכאב? כמה זמן?....והשאלה הכי חשובה- כמה מהר יתנו לי אפידורל?  מבחינתי אין פה חוויה שאני רוצה להיות בה יותר מדי, רוצה שזה יעבור כמה שיותר מהר, שאני אוכל כבר להגיד "גם אני אחרי" ואני יודעת שאני תכף שם ויחד עם זאת זה נראה ומרגיש עדיין כל כך רחוק...הזמן עובר, עוד יום ועוד יום ועוד שבוע...כל יום מרגיש כמו "סתם" עוד יום שצריך כבר לעבור ולקצר את הזמן ביני לבין חדר הלידה. כל הזמן בציפייה לרגע הזה, לסיום הגדול שבו יקרה הדבר המדהים הזה והתינוק (הלגמרי בשל כבר בשלב הזה) יהפוך להיות באמת מוחשי, אני זוכרת שהסתכלתי על הבן שלי אחרי הלידה הראשונה וחשבתי "איך דבר כזה יצא ממני?" האמת?...לא רוצה לדעת, תודה... 

מקווה שבקטע הבא אני כבר אהיה אחרי...בהצלחה לכל ההריוניות שבינינו...

כל פעם זה מדהים אותי מחדש הפער בין איך שאנשים נראים, מתנהגים ומה שהם
משדרים החוצה בין מה שקורה להם בפנים, מה שעובר להם בראש, הדברים שהם לא
רוצים לדבר עליהם ולשתף בהם...ואולי הם כן רוצים, אבל מפחדים שאף אחד לא
רוצה לשמוע (אולי רק הפסיכולוג שגם זה לא בטוח...:))

אני מתנהגת ככה, כולם מתנהגים ככה מי שיותר ומי שפחות. כי זה לא כיף
נכון? גם אם אתה בדיכאון או חרדה או פאניקה, לא בא לך שאחרים יראו, לא בא
לך להיות הבן אדם הלא כיפי, המבאס הזה שאחרים לא מבינים מה עובר עליו
(למרות שאני חושבת שכולם יכולים להבין כי כולם מגיעים לשם מתישהו).

למשל,
קשה מאוד להסביר לבן אדם שבחיים שלו לא חווה התקף חרדה מה זה התקף חרדה,
קשה לראות בן אדם בהתקף חרדה כשאין לך מושג איך לעזור לו. כחרדתית בעצמי
אני יכולה להגיד שהתקף חרדה זה אחד הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות לך,
בעיקר אם לא חווית דבר כזה אף פעם לפני ואין לך מושג מה קורה לך. לי היה
התקף חרדה אחד משמעותי שהביא אותי למיון, זה קרה לי פעם אחת ואני מקווה כל
כך שלא יקרה שוב, זה קרה בעקבות תרופה נוגדת חרדה חדשה שהתחלתי לקחת וכנראה
הגבירה את החרדה+הפחד מפני תופעות הלוואי שלה וזה מה שקרה...למרות שידעתי,
גם שהייתי שם במקום הנוראי הזה שאני לא באמת בסכנת חיים ובכל זאת, זה מה
שמרגישים באותו הרגע.

אז נכון שמאז לא חוויתי דבר כזה וכולי תקווה שזה אף פעם לא יקרה שוב...אבל אני מניחה שחרדה זה משהו שכנראה ילווה אותי כל החיים ובהחלט יש סיכוי טוב שאחזור לקחת את התרופה נוגדת החרדה אחרי הלידה, לא המשכתי לקחת אותה בהריון הזה ולא בקודם כי לא רציתי לקחת את הסיכון שיפגע בתינוק בדרך כל שהיא למרות שבמכון הטרטרולוגי אמרו שזה בסדר, הפסיכיאטר שלי אמר שלא...בקיצור זו החלטה מאוד אישית ויש נשים רבות שממשיכות לקחת תרופות כאלו בהריון, מתארת לעצמי שאם באמת לא הייתי יכולה לתפקד גם אני הייתי ממשיכה...רק שזה ממש קשה, להיות רוב הזמן בלופ של מחשבות על הדבר הנוראי הבא שיכול לקרות...ומה שקצת מצחיק זה שאני חווה כמעט אותם סימפטומים בדיוק שחוויתי בהריון הקודם, אפילו ברמה פחותה יותר ועדיין...אני מעצימה אותם למימדים לא באמת הגיוניים, אני מודעת לזה ואני לא יכולה להפסיק את זה.

יש לי עוד שלושה חודשים...אין לי מושג איך אני אעבור אותם...אני יודעת שהם יעברו בסוף, הזמן לא צריך עזרה מאף אחד כדי לטוס ובכל זאת זה מרגיש כמו נצח.