אמא מחפשת משמעות

ואז מגיע הרגע בחייה של כל הריונית שנמאס לה והיא רוצה את הגוף שלה בחזרה.

הריון זה דבר ארוך...עכשיו כשאני בחודש התשיעי קשה קצת לזכור מתי לא הייתי בהריון ומה שבטוח אני רוצה לחזור לשם...זה נכון מה שאומרים, הריון זה שמונה חודשים ושנה, טוב לא בדיוק, לשמחתנו הרבה הריון זה דבר מוגבל מראש בזמן, אבל החודש האחרון (לבנות המזל בנינו ש"זוכות" לסחוב אותו עד הסוף) הוא בלי ספק הכי ארוך, אז נכון שזה רק עניין של ימים עכשיו, אבל מה שמשגע הן המחשבות על מה שיהיה בלידה ואת שואלת את עצמך מיליון שאלות, מה יהיה? איך יהיה? איך יתחיל? מתי? כמה יכאב? כמה זמן?....והשאלה הכי חשובה- כמה מהר יתנו לי אפידורל?  מבחינתי אין פה חוויה שאני רוצה להיות בה יותר מדי, רוצה שזה יעבור כמה שיותר מהר, שאני אוכל כבר להגיד "גם אני אחרי" ואני יודעת שאני תכף שם ויחד עם זאת זה נראה ומרגיש עדיין כל כך רחוק...הזמן עובר, עוד יום ועוד יום ועוד שבוע...כל יום מרגיש כמו "סתם" עוד יום שצריך כבר לעבור ולקצר את הזמן ביני לבין חדר הלידה. כל הזמן בציפייה לרגע הזה, לסיום הגדול שבו יקרה הדבר המדהים הזה והתינוק (הלגמרי בשל כבר בשלב הזה) יהפוך להיות באמת מוחשי, אני זוכרת שהסתכלתי על הבן שלי אחרי הלידה הראשונה וחשבתי "איך דבר כזה יצא ממני?" האמת?...לא רוצה לדעת, תודה... 

מקווה שבקטע הבא אני כבר אהיה אחרי...בהצלחה לכל ההריוניות שבינינו...

נכון שלבן שלי הייתה יום הולדת שנתיים לפני קצת יותר מחודשיים, אבל עכשיו נראה לי הזמן הנכון לסכם שנתיים של אימהות...

- אז קודם כל, אני חושבת שהאימהות באה לי בזמן הנכון, בכל זאת זה לא משהו שאפשר באמת להתכונן אליו, זה עדיין משהו מאוד משמעותי, אבל אני בדעה שלא כדאי להגיע לזה לפני גיל שלושים, או העשרים המאוחרות (28, 29 כזה). אני שמה לב שהיום המון בנות נהיות אימהות בגילאים צעירים מאוד 21,22,23 כזה, אני אישית לא מתחברת לעניין הזה...אני חושבת על עצמי, איפה הייתי בגילאים האלו ואין מצב שהייתי מביאה ילד אז, שלא נדבר על זוגיות, מה ידעתי בכלל בגיל 20? מי הייתי...לא הייתי בשלה לשום דבר מאלה.

- אף פעם לא ממש הייתה לי פנטזיה על הורות, לא דמיינתי כמה ילדים יהיו לי, כמה בנים וכמה בנות ואיך יקראו להם ואני גם לא יכולה להגיד שזה משהו שבער בי, זה לא שחלמתי על זה וחיכיתי כבר ליום שבו אהיה אימא, היה לי הרבה יותר חשוב למצוא קודם זוגיות בריאה וזה מה שהעסיק אותי בעיקר, לא היו לי הצלחות כל כך בתחום הזה...והאמת היא שרוב שנות העשרים שלי הייתי רווקה פחות או יותר מבחירה, עניין הזוגיות הלחיץ אותי, אבל כשהחלטתי שבאמת הגיע הזמן נכנסתי לזה, אחרי דייטים כושלים רבים והצעת נישואים הזויה אחת (עד היום אני לא מבינה איך יכולתי אפילו לשקול להתחתן עם הבן אדם הזה) פגשתי את ב'. מה שקצת מצחיק פה הוא שגם ב' לא ממש היה בקטע של ילדים, הוא חשב שהוא בכלל לא רוצה, שאף פעם לא יהיו לו...ואני חייבת לומר שאני לא שיכנעתי אותו בשום צורה  פשוט כשנהיינו זוג זה התחיל להראות טבעי והגיוני, השורה התחתונה היא שמצאתי את הבן אדם שאיתו הרגשתי שאני רוצה להביא ילדים לעולם, זה היה עד כדי כך פשוט.

- לא ממש חשבתי איזו אימא אני הולכת להיות...אם אהיה אימא טובה או לא. כן מאוד הציקו לי כל מני פחדים, לפני ואחרי הלידה, פחדים טבעיים שאני מאמינה שכל אימא צעירה חווה, אבל אני לא יכולה לומר שהיה רגע שבו אמרתי לעצמי שאני אימא גרועה, ניסיתי לסמוך על האינסטינקטים והאינטואיציה שלי ולהמשיך משם. היו לי הרבה ימים רעים, הרבה הסתגלות, הרבה עבודה עצמית מעייפת לפעמים, היו רגעים ששאלתי את עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון שהבאתי ילד, אבל בשורה התחתונה כשהייתי עם הבן שלי ידעתי שאני בסך הכל עושה עבודה טובה.

- החיים שלי קיבלו משמעות חדשה, אני יודעת שזה נשמע קלישאתי משהו, אבל זה נכון...לפעמים כשקשה לי עם הילד ולרגע אני מתגעגעת לחיי הרווקות וחולפת לי בראש המחשבה "למה הייתי צריכה את כל זה?" אני נזכרת בעצמי, באיך שהייתי לפני הכל, לפני שפגשתי את ב', שהייתי במקום כל כך רחוק מאיפה שאני היום ואני שואלת את עצמי "היה לך טוב אז? באמת היה לך טוב?" התשובה שמיד מגיעה היא "לא", אז נכון שהיה לי יותר חופש, יותר זמן לעצמי ויכולתי לעשות מה שבא לי מתי שבא לי, אבל אני יותר מרגישה שביזבזתי זמן, אז נכון למדתי ועבדתי וביליתי וכל זה, אבל אני לא יכולה לומר שניצלתי את הזמן הזה כדי "לטרוף את החיים", אני פשוט לא בן אדם כזה ובגלל זה לא היה לי יותר מדי על מה "להתאבל", התקופה הזו הייתה מספיק ארוכה ולפעמים מייאשת ואני ממש לא מתגעגעת אליה, אני כבר לא שם, כבר לא הבן אדם הזה.

טוב אז עד כאן החפירה להפעם. זה כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו כרגע...

תובנות נוספות בהמשך :)