לא, עדיין לא ילדתי. 
היום מתחיל לו שבוע 38...אמצע תשיעי, אני מתחילה לחשוב שעשיתי את זה לעצמי בכך שאני כל כך בטוחה שלא אלד לפני 40...או אחרי..וגם הכרזתי לפני לא מעט אנשים ש"אני מרגישה שאני הולכת לסחוב גם הפעם..." אולי אני צריכה לשנות טקטיקה, להודיע ליקום שהשבוע אני יולדת! בסדר...
מזל שיש לי בטן קטנה יחסית ככה שאני לא נתקלת הרבה בשאלות המלבבות "נו, עוד לא ילדת?", "מה? את לא רוצה ללדת?", כן...כנראה שכולנו צריכות לעבור את אותו הדבר...
קשה קצת להסביר למי שלא הייתה במקום הזה את האמביוולנטיות של הציפייה ללידה, מצד אחד את כל כך רוצה שזה יקרה כבר ומצד שני את מפחדת מהלידה ואי הוודאות לקראת החוויה הזו יכולה להטריף, מצד אחד את רוצה כבר להיות אחרי ומצד שני את יודעת מה מצפה לך אחרי האחרי הזה... וזה כבר לא נשמע כל כך כיף...כמו שרופא הנשים שלי אמר לי "לפחות בבטן הם בשקט", אבל את רוצה כבר להתחיל את השלב הזה...ולסיים איתו! עם הלילות בלי שינה, ההנקות, הגזים, השיניים...האמת שזו לא זכורה לי כתקופה מאוד טראומתית עם הבכור...מקווה שגם אחיו יהיה כזה.
זה לא שאני יושבת בבית ומחכה ללידה...אני עדיין הולכת (בערך) לעבודה, לוקחת את הילד מהגן, עושה קניות, אבל הימים נראים אותו דבר, שגרה רגילה, מרגיש כמו לשבת ולחכות בחדר המתנה. אם זכור לי נכון בשלב הזה עם הבכור רק ישבתי בבית וחכיתי ללידה...עוד הבדל משמעותי בין הריון ראשון להריון שני, הריון ראשון זה ממש נופש...לנוח מתי שאת רוצה, לישון מתי שאת רוצה...
היום בלילה חשבתי לרגע שיש לילד חום וחטפתי חלחלה...איך אני אשאר עכשיו עם ילד חולה בבית?? אבל מצד שני להישאר עם ילד חולה בבית+תינוק פיצפון זה גם לא נשמע הכי טוב.
בקיצור, לעבור יום אחרי יום, לא לחשוב על זה יותר מדי, החיים עצמם הם כאלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
roteme