ואז מגיע הרגע בחייה של כל הריונית שנמאס לה והיא רוצה את הגוף שלה בחזרה.
הריון זה דבר ארוך...עכשיו כשאני בחודש התשיעי קשה קצת לזכור מתי לא הייתי בהריון ומה שבטוח אני רוצה לחזור לשם...זה נכון מה שאומרים, הריון זה שמונה חודשים ושנה, טוב לא בדיוק, לשמחתנו הרבה הריון זה דבר מוגבל מראש בזמן, אבל החודש האחרון (לבנות המזל בנינו ש"זוכות" לסחוב אותו עד הסוף) הוא בלי ספק הכי ארוך, אז נכון שזה רק עניין של ימים עכשיו, אבל מה שמשגע הן המחשבות על מה שיהיה בלידה ואת שואלת את עצמך מיליון שאלות, מה יהיה? איך יהיה? איך יתחיל? מתי? כמה יכאב? כמה זמן?....והשאלה הכי חשובה- כמה מהר יתנו לי אפידורל?
מבחינתי אין פה חוויה שאני רוצה להיות בה יותר מדי, רוצה שזה יעבור כמה שיותר מהר, שאני אוכל כבר להגיד "גם אני אחרי" ואני יודעת שאני תכף שם ויחד עם זאת זה נראה ומרגיש עדיין כל כך רחוק...הזמן עובר, עוד יום ועוד יום ועוד שבוע...כל יום מרגיש כמו "סתם" עוד יום שצריך כבר לעבור ולקצר את הזמן ביני לבין חדר הלידה. כל הזמן בציפייה לרגע הזה, לסיום הגדול שבו יקרה הדבר המדהים הזה והתינוק (הלגמרי בשל כבר בשלב הזה) יהפוך להיות באמת מוחשי, אני זוכרת שהסתכלתי על הבן שלי אחרי הלידה הראשונה וחשבתי "איך דבר כזה יצא ממני?" האמת?...לא רוצה לדעת, תודה...
מקווה שבקטע הבא אני כבר אהיה אחרי...בהצלחה לכל ההריוניות שבינינו...