אמא מחפשת משמעות

בלב כבד אני עושה לייק על התמונה שהיא העלתה, בחורה בת עשרים ושלוש, אימא לתינוקת שתכף צריכה ללדת שוב...נכנסה להריון שלושה חודשים אחרי הלידה, לי זה נראה כמו מדע בדיוני... הם נראים כל כך מאושרים בתמונה הזו, אימא, אבא, ילדה על הידיים, בשמש, מחייכים כאילו אין צרות בעולם, המצחיק (אולי העצוב) הוא שאני חושבת שהם באמת מאושרים...אז למה אני מרחמת עליה? מה לא בסדר איתי? למה אני שופטת אותה כי היא לא נזהרה ונכנסה מיד לעוד הריון (שהיא נורא שמחה עליו!)? למה אני מרחמת עליה כי עוד רגע יהיו לה שני תינוקות בבית? הכל בתמונה הזאת נראה לי כך כך מזויף...אבל אולי זה לא? אולי הם באמת מאושרים? מודים כל יום שיש להם את כל האושר הזה, מודים על כל מה שניתן להם? גם אני רוצה להרגיש ככה...אני לא יודעת עד כמה האושר שלה אמיתי, אבל אם כן, אפילו חצי אמיתי, אני מקנאה בה...גם אני רוצה להרגיש ככה, גם אני רוצה להודות על כל הטוב שיש לי ולהיות מאושרת עם כל מה שהשגתי בחיים..אני באמת כל כך רוצה את זה, אבל אני מרגישה מיואשת ומתוסכלת, מרגישה שאני לא מצליחה להנות מהדברים הטובים שיש לי בחיים, לא מצליחה להסתכל על החצי המלא...מתלוננת כל הזמן, מתעצבנת מהר, כועסת, מתוסכלת שהילד לא מקשיב לי, שבן הזוג לא מקשיב לי, מרגישה שאיבדתי את עצמי...אני כל כך רוצה לצאת מזה, אבל זה משהו שטמוע בי, באופי שלי. אני יכולה להאשים את ההורים שלי ולא משנה מי עד מחר...זה לא יעזור, זה לא ישנה כלום. במקום להיות שמחה שהולך להיות לי עוד ילד אני מרגישה פחד וחרדה ממה שיהיה, מרגישה שעשיתי טעות, שאולי אני לא בנויה לזה...אולי אני לא באמת מתאימה להיות אימא, אולי אני אימא גרועה.

אני מרגישה כל כך ילדותית ונמאס לי מזה כל כך, אני רוצה להיות בוגרת. הבחורה שבתמונה הזו צעירה ממני בעשר שנים, עשר שנים! איפה אני ואיפה היא כשהייתי בגיל הזה...מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם כלום, שהכל גדול עלי, אפילו דברים שבעיני אנשים אחרים הם כלום, משהו שמדפדפים הלאה...התחושה הזו מלווה אותי שנים, מרגישה שלא התבגרתי באמת אף פעם, איך מתחילים להתבגר בגיל שלושים ושתיים?...   

כתבה קצת קיצונית (אפילו בשבילי :)) אבל בהחלט חומר למחשבה...

http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3880003