אמא מחפשת משמעות

אולי הייתי צריכה להפנים את זה לפני שנים (ניסיתי, לא ממש הלך), אולי הייתי צריכה להיכנס בזה יותר כשהילד נולד (נכד ראשון לשני הצדדים), אני לא רוצה להיות כמו אימא שלי. אני כנראה צריכה להזכיר את זה לעצמי כל הזמן, לא מספיק שזה פשוט נמצא שם...כמו אימא שלי, שפשוט נמצאת שם, גרה חמש דקות ממני ולא מעורבת יותר מדי. אולי הייתי צריכה ללמוד להתגבר על האכזבה כבר מזמן, בסך הכל עברו קצת יותר משנתיים מאז שהוא נולד ואי אפשר לומר שהיא הוכיחה את עצמה, היא אוהבת אותו זה ברור, אבל איפה אני במכלול הזה? אני הבאתי ילד לעולם, אני צריכה קצת יותר ממה שאת רגילה לתת (או במקרה הזה פחות לתת). לפעמים נראה לי (בעצם דיי בטוחה) שהיא הגדירה לעצמה כבר מזמן, כשעוד הייתה חופרת לי שהיא רוצה להיות סבתא צעירה, מה היא תעשה ומה לא אחרי שזה כבר יקרה (וה"הגיון הבריא" אומר שאם אני הבכורה אז זה יקרה מהכיוון שלי). זה כמו כשהייתי ילדה, היה צריך לקרות משהו יוצא דופן כדי שהיא תסכים לצאת מן הריבוע שלה, סתם דוגמה: לא היה מספיק לומר סתם "אני לא מרגישה טוב" בשביל לא ללכת לבית הספר, הייתי חייבת להיות עם חום 38+ אחרת אין על מה לדבר בכלל...

לפני שבועיים עשיתי בדיקת מי שפיר, כשהוראות הכסת"ח אחריה הן לנוח שלושה ימים ופתאום אימא שלי נכנסה לפעולה, באה בבוקר לקחת את הילד לגן, לוקחת אותו מהגן אחרי הצהרים, מטיילת אתו קצת יותר זמן מבדרך כלל...למה זה חייב לקרות רק אחרי בדיקת מי שפיר? "ככה סתם" זה לא מספיק טוב? כנראה שלא.

אני אימא עכשיו ואני מפחדת להיות כמו אימא שלי. אין בנינו קשר קרוב, אף פעם לא היה, היא לא הייתה אימא מחבקת ומנשקת, לא הייתה אימא שאומרת "אני אוהבת אותך", לפעמים הייתי שואלת את עצמי למה היא בחרה להיות אימא בכלל? והתשובה היא שהיא כנראה לא בחרה, שכמו כל כך הרבה אחרות פשוט עשתה את זה "כי כולם עושים" ו"ככה צריך", אני אף פעם לא ממש הרגשתי שהיא נהנית מהאימהות, תמיד נראה שהיא יותר סובלת, רק מחכה שזה יעבור כבר, שנגדל ונצא מהבית, שיהיו לנו כבר חיים כדי שהיא תוכל "להתחיל את החיים שלה" (ציטוט ששמעתי כל כך הרבה פעמים). אז עכשיו אחותי הצעירה כבר בת עשרים ואחת, כולם יצאו מהבית, סוף סוף יש לך זמן "לחיים משלך" ומה את עושה? כלום...שום דבר מיוחד, פוגשת חברות? לא, יוצאת לטייל בעולם? הצחקתם אותי, מצטרפת לאיזה קורס/חוג/פייסבוק? ממש... כל כך הרבה זמן חיכית לרגע הזה, שנצא לך כבר מהחיים, שלא תצטרכי יותר להתעסק עם השיגעונות, הפחדים, החרדות, ההיסטריות, החלומות, הרצונות, הצורך באהבה שלנו אז למה את לא עושה עם עצמך משהו? איפה ה"חיים" האלו שכל הזמן דיברת עליהם? החיים שכל כך רצית להתחיל כבר? לסיים לעבוד, ללכת הביתה, לשבת על הספה מול הטלוויזיה בשקט, זה מה שרצית לעשות? לזה חיכית כל השנים האלה?

לפני שנתיים וקצת נולד לך נכד וגם זה לא מזיז כלום? אז מדי פעם לבוא לבקר ומדי פעם לקחת אותו לטיול? ציפיתי ליותר התלהבות, ציפיתי לכל כך הרבה והתאכזבתי...התאכזבתי מכל כך הרבה דברים...