אמא מחפשת משמעות

- אני לא מאמינה שאני מתקרבת כבר לחצי...שבוע 19 מתחיל עוד כמה ימים, אחריו 20 והנה החצי, בתקווה רבה שזה לא יגיע ל40...39 יהיה נחמד, אפשר גם 38...רק לא 41 כמו הפעם הקודמת, בבקשה לא...האמת שאני חושבת שעובר לי מהר יותר הפעם, רק שיעבור...

- ב' אומר שאני רגישה מדי, אני יודעת שהוא צודק...כמובן שאני לא יכולה להיכנס לראש של אף אחד, אבל אני הרבה מרגישה שדברים שאנשים אחרים רגילים אליהם או לא לוקחים אותם יותר מדי ברצינות, אני לוקחת הרבה יותר מדי ברצינות...אני בהריון ולפעמים מרגישה שזה לא הריון זו באמת מחלה מסוכנת שיכולה לעשות לי משהו איום ונורא, אני סובלת מצרבות וזה פשוט עושה לי דיכאון, אני מרגישה קצת עייפה וחלשה ויש מפתחת חרדה שאני הולכת להתעלף, יש לי פוביה איומה מהקאות...לפעמים אני מרגישה שהדבר הכי נוראי שיכול לקרות לי זה שאני אקיא...אני בטוחה שיש אנשים שיקראו את זה ויצחקו עלי, כאילו "מה היא עושה עניין? אז מקיאים אז מה?...עוברים את זה" אני לא יכולה להסביר את זה באופן ראציונלי...מכירים מישהו שיכול להסביר את הפוביה שלו באופן ראציונלי? בגלל זה זו פוביה...בעגה המקצועית קוראים לזה אמטופוביה, זה משהו שמלווה אותי מהילדות, בערך מגיל 6, אני לא אכנס כרגע לאיך זה התחיל, אבל מנקודת זמן מסוימת, אחרי שקרה משהו מסוים, אני פשוט פוחדת מזה...לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת להשתחרר מהפחד, בחישוב גס חיה איתו כמעט 27 שנים...מטורף לא? אני יודעת שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולעשות עם זה משהו, להשתחרר מזה סופית...

כל הדברים האלו הם לא מהיום, אני חרדתית, נוטה למצבי רוח, נוטה לפסימיות...חלק אשמה הגנטיקה שלי בטוח...כלומר כשאני אומרת גנטיקה אני מתכוונת למה שקיבלתי מההורים שלי, באחריותם או לא באחריותם...בעיקר אבא שלי, אני מזהה המון קווי דמיון באישיות של שנינו... אבל להאשים את ההורים זה כל כך...חסר טעם.

- הלוואי שהייתי יכולה להיות אופטימית יותר, שמחה יותר, באמת...אני ממש רוצה בזה, אבל פשוט לא מסוגלת להשתחרר מהמחשבות על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות ואולי אני לא מתאמצת מספיק כדי לשפר את החיים שלי, סתם יושבת לי במקום הנוח שלי ולא מעיזה לזוז ממנו...

-אני חברה באיזו קבוצה של הריוניות בפייסבוק, היום הן קבעו מפגש במרכז, אמרתי שאולי אני אגיע, באמת שרציתי, למרות שאלו בנות שבחיים לא פגשתי ואני כבר לא נוסעת אפילו לפגוש חברות טובות שלי שמזמן לא ראיתי...לא יודעת...הרגשתי איזשהו חיבור ובאמת רציתי, אבל אז התחלתי לחשוב, אולי אני לא ארגיש טוב בדרך, או שם...משהו בטח יפגע בהנאה שלי, לחץ, מתח, חרדה, וויתרתי על זה.

-בקיצור, עוד שבוע הסתיים...נדמה לי שכרגע אני לא ממש "חיה" אלא יותר "מחכה", מחכה שהתקופה הזו תסתיים...ברור שיש בזה משהו ממש טיפשי כי החיים לא נעמדים על הולד כשנכנסים להריון...אני לא יכולה לעצור הכל עד שאלד ואז להמשיך...אבל זה לגמרי מה שאני מרגישה שאני עושה לפעמים.