5 ימים של ניתוק, כמעט מוחלט. הכל יחסי.
העובדה שזה היה ועבר מעלה לי דמעות לעיניים.
5 ימים של טירוף שלא חשבתי שאני אהנה ממנו כל כך.
זה היה שילוב מושלם של חום וקור, שמש וים, טירונות וחופש.
עברו 14 שנים מהפעם האחרונה שלי בסיני ולמרות שלא נשארתי יותר מדי במקום אחד, התאהבתי במקום במחדש.
הייתי כל כך פאקינג צריכה את זה, את ההתנתקות, את השקט, את השעות בשמש והשעות במים, את הבאסה של צלילה לא מוצלחת ואת הייפ כשהצלילה הייתה מהממת, את הבכי מתחת לשמיים מלאים בכוכבים, את הצחוק המתגלגל באמצע הלילה כי קוקו קיבלה בוסט לא מוסבר של אנרגיה, את האנשים החדשים והלא מוכרים.
אני כותבת את זה מהעבודה ומחייכת במרירות אירונית. איך חזרתי לפה לעזאזל?!
הייתי עפופה סחרחורת ועייפות מאז שחזרתי ובשעות האחרונות זה התחיל לעבור.
הזמן מתחת למים עשה לי טוב ותסבך אותי באותה נשימה.
מחשבות על זה שאולי אמא שלי בכלל לא אוהבת אותי והדאגה שלה מגיעה ממקום אנוכי לגמרי שברו אותי.
אני לא יודעת אם מה שקורה עכשיו, שאני אומרת שזה לא נכון, מגיע מרציונאליות או מהכחשה.
מזל שאני אצל הרופאה הטובה מחר.
בא לי לחזור לשם, בא לי לא להיות פה.
בא לי אוסטרליה.
בא לי חופש בלי מגבלת זמן.
בא לי ים ושמש נצחית.
בא לי אוויר לנשימה.
בא לי לעשות מה שבא לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: