"זה לא מתאים לך" אמרו האנשים שכל כך לא מכירים אותי שזה מפחיד.
"את בן אדם של משפחה" אמרו אלו שאפילו לא יודעים שאני ממשיכה לבוא כי אני מרגישה חייבת.
"את לא תהיי איתנו בהזדקנות" ואיך זה שונה מהיום?
"את לא תכירי את האחיינים שלך" אתם אומרים את זה כאילו לא בא לי לצרוח כל פעם שאני מסתכלת על האחיין המהמם שלי, ורק חושבת על העובדה שהחתיכת חרא הזה זכה להקים משפחה.
"אנחנו משפחה קטנה" למה זה אחריות שלי?
למה המשפטים שיצאו לכם מהפה זה לא - אנחנו נתגעגע אלייך, אנחנו לא נזכה להיות שם ולראות אותך כשאת מגשימה את עצמך, לא נוכל להיות שם ולחבק אותך אם יהיה לך קשה, לא נוכל למחוץ אותך מאושר כשתגיעי להישגים מדהימים.
אבל למה שהם יצאו מהפה, אם כל מה שאתם עושים זה להסתכל על עצמכם?
אם רק הייתם מרימים את הראש, אפילו רק לפעמים, הייתם רואים אותי.
אני שונאת אתכם, ואני אוהבת אתכם.
אני שונאת אתכם כי אני אוהבת אתכם.
כי אתם מכאיבים לי כשאתם אמורים להגן, אתם עושים לי טריגרים במקום לנחם, אתם מדביקים עוד שכבה של עיסת נייר במקום להיות המקום הבטוח שבו אני יכולה להוריד את המסכה.
פלא שאני בורחת לקצה השני של העולם?
You Will Never Catch Me Alive
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: