לא אהבתי ספרים כילדה,
לא יכולתי להושיב את עצמי ולקרוא - זה שעמם אותי.
היה לי קשה לשבת במשך הרבה זמן, להכניס את כל הגוף למצב סטטי, הדבר היחיד שפעיל זה העיניים והמוח.
עדיין קשה לי עם זה, יש לי צורך לעשות משהו עם הידיים כל הזמן, להתעסק עם משהו.
קראתי ספרים בודדים מאוד, כל ספר שסיימתי היה הישג.
זה לא שלא שהספרים שעממו אותי, זה לא שלא מצאתי עניין - חלק מהספרים שהייתי חייבת לקרוא לבוקריפורט הולכים איתי עד היום.
הספר הראשון שסיימתי ביום אחד, ואני חושבת שהיחיד, היה צמרמורת.
כמה הייתי גאה בעצמי.
כמה הייתי בעננים שהנה גם אני יכולה, גם אני בוק וורם.
די בטוחה שאחריו לא קראתי במשך שנה.
במשך כל כך הרבה שנים אמרתי שאני וספרים זה לא זה, אני וקריאה פשוט לא מתחברים.
אבל אז הגיעה פלטפורמה אחרת, התחלתי לקרוא פה בישרא.
אכלתי פאנפיקים לבוקר, צהריים וערב - אלוהים כמה קראתי.
הייתי מעבירה בישרא מינימום 4 שעות ביום - מתעדכנת בפרקים חדשים, מחפשת בלוגים אחרים, קוראת פוסטים בבלוגים אישיים, מתחילה לכתוב מה שהוביל לקריאה חוזרת של מה שכתבתי.
היד על העכבר, מגוללת למטה עד שהשורה שאני קוראת כרגע מגיעה לראש הדף וכמעט נעלמת, והגלילה משנה כיוון עד שהשורה שאני קוראת מגיעה לתחתית המסך, וכך הלאה וכך הלאה.
במקרים אחרים הייתי משחקת פשוט עם המקשים של למעלה ולמטה.
הפאנפיקים היו אהבה.
הם היו הורסים מצחוק, הגיבורים היו אנשים שהכרתי, הכתיבה הייתה בגובה העיניים, חופשית, לא מתחכמת, וסצנות הסמאט היו כל כך PG13 ועדיין כל כך שערוריתיות בעייני שהם היו הפורנו של שנות ההתבגרות שלי.
בכל זאת, הוא נכנס איתה לתא ההלבשה והם התנשקו. עם לשון. זה מלהיב.
בום. גיל 18, טירונות.
50 גוונים של אפור יצא. מה לא נקרא?
לא רק שנקרא, נעשה בוק קלאב עם עוד חברה.
זאת הייתה חווית קריאה מטלטלת.
עשיתי חתיכת צעד מהפאנפיקים ועד לדבר הזה.
אני עד היום לא יודעת מה להרגיש כלפי הדבר הזה - קראתי פורנו בציבור, ועוד פורנו רע במיוחד.
סבבה, היום אני יודעת להגיד שזה היה לא מוצלח בעליל אבל אז זה היה נהדר בעייני.
קראתי את כל הסדרה, התעצבנתי על אנשים שראו את הסרטים בלי לקרוא את הספרים - כי הסרטים כבר באמת היו רמה אחרת של טימטום.
הרגשתי איך אני לאט לאט מחליקה לכיוון הפרסונה של קוראת ספרים מתנשאת.
וכמה שזה עשה לי טוב על הלב.
זאת הייתה סדרת הספרים הראשונה שקראתי, ספרים מודפסים שהצלחתי להושיב את עצמי, לקרוא ולסיים. ולהנות.
קראתי עוד כמה ספרים פה ושם אבל לא באותה התלהבות.
גיל 20, פסיכומטרי, צריך לקרוא באנגלית.
הלכתי על ספרים שקראתי בעברית ונהנתי מהם - זה לא ממש הלך.
אמרתי לעצמי שהספרים פשוט על נושאים שלא באמת מעניינים אותי. ישבתי וחשבתי מה אני הכי אוהבת לקרוא.
התשובה הייתה ברורה - פאנפיקים.
גיל 20 חברים, אני לא גאה בעובדה שזה הכה בי רק בגיל הזה - 'מעניין אם יש פאנפיקים באנגלית'.
אני יודעת, אני אמרתי שאני לא גאה בזה.
עולם חדש נפתח.
מזאת שרצתה לרדת ל4 יחידות אנגלית בתיכון כי היה לה ממש קשה, קראתי פאנפיקים כאילו חיי תלויים בזה.
המדריך פסיכומטרי הורה על 30 דקות קריאה ביום, מפה לשם בקושי נשאר זמן ביום לפתור תרגילים לפסיכומטרי.
בגיל 20 קראתי פאפנפיקים באנגלית שמאוד דומים למה שקראתי בגיל 14, עדיין PG13, עדיין בגובה עיניים ואפס התחכמות, ונהנתי מכל רגע.
ומשם - נפתח תאבון משוגע.
התחלתי להשאיל ספרים ממשיים מהספריה, אבל עדיין הספר המודפס היה לי קשה ביד, איך אפשר לא לזוז?
קראתי את כל הארי פוטר לראשונה בחיי ונהנתי מכל רגע - זה לקח מיליון שנה פחות או יותר, אבל איזה כיף להגיד את זה עכשיו.
ואז, הו אז.
מצאתי את שחיפשה נפשי.
ספרים על גבי ספרים בחינם באינטרנט.
בת 27, עובדת קשה על להשלים את הפער של חוסר קריאה עד גיל 18.
בכל דקה פנויה אני פותחת את הפלאפון וקוראת.
האנגלית הגיעה לרמות שלא חלמתי שהיא תגיע, בזכותה היה לי בכלל סיכוי בסינונים לדיילות.
בזמן הדיילות מצאתי אתרים שעובדים גם בלי קליטה, לא הייתי ישנה במנוחות, לא הייתי על זה בהמראה ובנחיתה, לא דיברתי עם אף אחד באוטובוס.
היום ללכת לישון בלי לקרוא קודם זה לא אנושי, היום הבילוי המושלם זה להכנס למיטה מוקדם ולקרוא כל הלילה.
חזרתי לפאנפיקים - בפאנדום שונה, ברמה מאוווד שונה, בכמויות מאוד שונות.
הכל באנגלית.
הלב שלי מתרחב מפאקינג גאווה.
סיימתי לא מזמן "פאנפיק" שמקביל לספר של 1200 עמודים.
המרכאות זה כי יש איזשהו זלזול כלפי פאנפיקים, אבל מדובר ביצירת מופת, הספר הארוך ביותר והטוב ביותר שאי פעם קראתי.
אני.
אני שלא קראתי כמעט בכלל עד גיל 18.
אני שסאשן קריאה של יותר מחצי שעה היה המקסימום שהיא הייתה מסוגלת.
אני שהאנגלית שלי הייתה שבורה לאורך כל חיי במסגרת בתי ספר.
זה מעבר לקריאה, זה אוויר לנשימה.
כל חלל החזה שלי מתרחב.
עכשיו כשאני גרה לבד, אני גם מגיבה להכל בקול - מעטים הדברים שאני נהנת מהם כמו שאני נהנת מזה.
צרחות כשמשהו מפתיע קורה, החיוך המשוגע על הפנים כשמתחיל פלאף, ההסמקה השקטה כשמתחיל הסמאט, הצחוק המתגלגל ברגעים מצחיקים.
המון השתנה מגיל 18, בהרבה מאוד בחינות, אבל זה אחד השינויים הכי מרשימים שלי.
בסדר, לא הכל השתנה אני עדיין טכנית קוראת פורנו בציבור, זה פשוט הרבה פחות ברור.
הכותרת זה משפט מאותו הספר שנכנס לי ללב בצורה מטורפת, העביר אותי טיפול נפשי, פתח לי העיינים, ריסק לי את הלב, שינה לי את החיים.
אני הולכת לקעקע אותו יום אחד, תמות נפשי עם פלישתים.
הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה סופר קורני, אבל זה מדגדג לי אני לא יכולה להתאפק; אז אם תסלחו לי, אני חוזרת לספר שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: