אמרתי לעצמי שלבלוג הזה אני לא אתן למות, החמוד הקטן הזה ישרוד.
לא מאמינה שעברו 9 חודשים מהפוסט האחרון בכלל.
בעודי מנסה להכנס לישרא, התפללתי. התפללתי שהפעם זה יעבוד, התפללתי שאני אצליח להתחבר, שאני אראה שוב את התכלת הצועק והתמונה שמסיבה לא ברורה מזכירה לי חדר טיפול.
והלב שלי דפק בצורה לא סדירה, והמוח שלי שנוטה לנהל שיחות עם התת מודע לאחרונה, מציף אצלי את המילים 'בא לי הביתה', והבלוג עולה, ואני בבית.
אני קולטת את הפוסט האחרון, ונדהמת לגלות כמה לא פרקתי בבלוג הזה, כמה קרה בתשעת החודשים האלו ואיך שום דבר מזה לא מוזכר פה.
איך יכול להיות?
איך קרה הדבר?
ומה עושים עכשיו? נותנים תקציר על הכל?
איך אפשר בכלל לקצר את זה, ולמי זה יתרום?
אבל לא להגיד כלום זה טוב יותר? זה מרגיש לא טוב.
אז אני אחפור, ומדליה לקוראים.
סיימתי תואר. מזל טוב, עוד אבן דרך בדרך לאלוהים יודע איפה.
משבר רבע החיים בגבוה - מה עושים עם עצמי עכשיו בכלל??
הייתי 'חסרת מעש' במשך חודשיים - בלי לימודים, בלי עבודה.
לא הרגיש לי מספיק.
הייתי עסוקה בלנקות את הבית, בלהפגש מלא עם חברים, בלחזור לגיטרה, לבשל ולראות כל כך הרבה טלוויזיה שהמוח שלי נמס.
בחודשיים האלו החלפתי ל 27.
בחודשיים האלו טסתי לאנגליה.
בחודשיים האלו הגשמתי חלום של 14 שנה.
לראשונה בחיי, חלקתי אוויר, החלפתי מבטים, ראיתי במו עייני את האנשים האהובים עלי בעולם כולו.
הגיבורים שלי, המשפחה שלי, החברים הכי טובים שלי, המפלט שלי, האושר המיידי שלי, ההשראה, הביטחון, האהבה.
הייתי בעננים, בכיתי בלי סוף, התמוטתי מאושר צרוף כל כך הרבה פעמים במשך כל כך הרבה ימים - גם לפני וגם אחרי.
נגעתי בהיי הכי מטורף שחוויתי בחיים.
ושישה שבועות אחר כך, טסתי למנה שנייה.
שוב אנגליה, שוב לונדון, שוב הופעה.
שום דבר לא יקח ממני את ההופעה הראשונה, שום דבר לא יקח ממני גם את ההופעה השנייה.
שורה ראשונה, מרחק יריקה, מחליפים חיוכים, נפנופי ידיים, צרחות, צחוק, בכי ובכי ובכי ושוב התמוטטויות של אושר.
כל אחד ואחד מהם, הכיר בקיומי בצורה כזו או אחרת וזה לא נתפס, זה לא הגיוני, זה לא אמין.
אבל בשביל מה יש תמונות וסרטונים? בשביל מה יש תמונות שהם מפרסמים שרואים אותי כי בפאקינג שורה ראשונה? בשביל מה יש צילום של כל ההופעה שמראים אותי קופצת וצורחת את המילים?
2021 הייתה השנה הכי מטורפת בחיים שלי, hands down.
2021 הביאה אותי לאהבה חדשה שמתקרבת לטירוף של מקפליי ולא חשבתי שאני ארגיש ככה כלפי משהו אחר, הביאה אותי להגשמת חלום, לסיום תואר, לחיזוק חברויות, להבנה אחרת של עצמי, למציאת כוחות חדשים, לשבירת גבולות, לשבירת חומות.
2022 התחילה בסימן של משהו אחר וכל יום מחדש אני מבינה כמה אני לא נותנת לעצמי מספיק קרדיט, כמה אני יכולה יותר ממה שאני מאמינה, כמה השתנתי וכמה אני עוד יכולה להשתנות - יש לי סיכוי לאושר, יש לי סיכוי לסיפוק, יש לי סיכוי למשמעות.
כמובן שיש ימים ויש ימים.. במקרה תפסתם אותי ביום טוב, בשעה טובה.
השמיים נפתחו, התכנונים חזרו ואוסטרליה שוב על הפרק.
אני מלאה בפחדים וחששות, אבל עם כל כך הרבה רצון ומוטיבציה - כל כך רוצה להגיע לשם, כל כך רוצה לנסות ולהתנסות, כל כך רוצה להכיר את עצמי טוב יותר, לגלות על עצמי ואת עצמי.
אני בדרך למעלה, עם התוויות החדשות שקיבלתי, פקיחת העיניים, ההתעוררות.
ולמרות הכל, זה לא מורכב - זה היה, זה נגמר, זה לא יחזור - ימות העולם זה לא יחזור.
עברתי את זה, אני ממשיכה הלאה, התגית הזאת מכבידה ומרימה את הראש בו זמנית.
תודה על ההכרה, תודה על הידיעה שזה לא אני דרמתית, אבל אני לוקחת את המושכות עכשיו ואני עושה מה שעושים לי טוב ואני לא מתנצלת על זה ואני לא לוקחת מזה צעד אחורה.
אני מתירה את הקשר, החלק המורכב הולך להיות בעבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: